הם עמדו דום בתוך ים של מחיאות כפיים, נועצים את מבטם ברצפה בפנים חתומות. סביבם, אולם שלם קם על רגליו. מחיאות הכפיים נמשכו לא פחות מ־25 דקות - נצח בקנה מידה של פסטיבל קולנוע, שיא חדש לאורכן של מחיאות כפיים לסרט באירוע מסוג זה. בין השורות נראו דגלי אש"ף. תמונתם של שני היוצרים, יובל אברהם ורחל שור, ניצבים בארשת חמורה ומופגנת בעוד אירופה מריעה להם, נפוצה השבוע בעולם ושיקפה תופעה תרבותית ופוליטית.
הסרט נז"א (ראשי תיבות של המונח הצבאי "נזק אגבי"), מציג במשך כשמונים דקות 24 מרואיינים אנונימיים, כולם מוצגים כחיילים ואנשי מודיעין ישראלים המצולמים על גגות תל־אביב כשפניהם וקולם מעוותים. הטענה המרכזית: לצה"ל יש מערכת משוכללת הממפה מבנים ומעריכה את מספר האזרחים שעתידים להיפגע מתקיפה מתוכננת. כל עזתי חף מפשע שצפוי להיפגע נספר כ"נז"א" אחד. אחד המרואיינים טוען כי אישר תקיפות שבהן הרף המותר חצה את ה־200, וכי המספר הגבוה ביותר שאושר עמד על 500.
כעבור יומיים פרסם דובר צה"ל תגובות חריפות בעברית ובאנגלית, שבהם הוגדר הסרט "שקרי לחלוטין". על פי הודעת צה"ל, "ליוצרי הסרט לא הייתה שום דרך לאמת טענה זו (על 500 הרוגים חפים מפשע במתקפה אחת; א"ש) ואין לה כל תימוכין עובדתיים. מעולם לא תוכננה, אושרה או בוצעה תקיפה מסוג זה". בצבא הבהירו שההחלטות על הפללת מטרות ואישורן התקבלו "על ידי גורמי אנוש בלבד ולא על ידי בינה מלאכותית". עוד הודגש כי הסרט נשען על עדויות אנונימיות שלא ניתן לאמת את זהותן, את עצם שירותם של הדוברים או את מעורבותם באירועים המתוארים, וכי טענות מסוימות מיוחסות לדרגים זוטרים שכלל אינם מוסמכים לקבל החלטות מסוג זה.
הכי מעניין
בתוך הסערה, כמעט נשכח פרט אחד: אין כאן שום דבר חדש. הטענות שעולות בסרט הן עיבוד קולנועי לתחקירים שיובל אברהם כבר פרסם באתר השמאל הקיצוני "שיחה מקומית" ובגוף התקשורת האנטי־ישראלי "+972". אלה בעיקר המאמרים "מפעל חיסולים המוני" מנובמבר 2023 (חודשים ספורים לאחר הטבח בעוטף), ו"לבנדר: מכונת הבינה המלאכותית שמכוונת את הפצצות ישראל בעזה" מאפריל 2024. הטקסטים הללו תורגמו לעשרות שפות, צוטטו בוועדות האו"ם וזכו להכחשות נמרצות מצד צה"ל בזמן אמת. כעת החומרים הללו עולים על מסך, מפיהם של דוברים אנונימיים שטוענים כי הם אנשי מודיעין ישראלים.
הפולמוס שניטש כבר שנתיים לא יוכרע בוונציה ולא בטקס האוסקר. השאלה היא מדוע אותם חומרים בדיוק, שנשענים על אותם מקורות אנונימיים, גורפים את פרס חבר השופטים בפסטיבל סרטים, אף שזכו להד דל כשהתפרסמו כטקסט מודפס. שאלה נוספת היא מדוע שוב ושוב מתפרסמים סרטים ישראליים שמציגים נרטיב אנטי־ישראלי מובהק, וגורפים פרסים מסביב לעולם. התשובות טמונות בשני עשורים וחצי של קולנוע ישראלי.
כשהביקורת התמקדה בפיקוד
סוגת הסרט הישראלי האנטי־ישראלי, שבה הגיבור המקומי מתריע בפני העולם על מה שעמו מבצע, אינה חדשה. כבר ב־1982 סירבה הטלוויזיה הישראלית לשדר את "יומן שדה" של עמוס גיתאי, שתיעד את ההתנהלות הישראלית ביו"ש ופעילות צה"ל בלבנון באותה תקופה; בשנה זו יצא גם "חמסין", ובשנות השמונים והתשעים הופקו עשרות סרטים כאלה. אולם מבט על מה שקורה בתעשייה מאז שנת 2000 מגלה כמה היא הקצינה, ואיזו חזית הסברתית נוספת נפתחה נגד ישראל.
בשנת 2002 יצא לאקרנים "ג'נין ג'נין", בבימויו של השחקן והיוצר הערבי־ישראלי מוחמד בכרי. הסרט השקרי בנוי כולו מעדויות של תושבי מחנה הפליטים ג'נין, שמספרים למצלמה על טבח שחיילי צה"ל ביצעו שם במבצע חומת מגן. המועצה לביקורת סרטים אסרה את הקרנתו בטענה שזוהי עלילת דם; הוא הוקרן בכל זאת בשני בתי קולנוע ישראליים, הסתובב בפסטיבלי שוליים, והתמודד עם שובל של תביעות דיבה במשך עשרים שנה. הוא לא היה מועמד לפרס בינלאומי כלשהו, וממילא לא זכה בו.
באותה שנה התחרה עמוס גיתאי על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן עם "קדמה", סרט עלילתי המתאר את קרבות 1948 שכולל מונולוג של פלסטיני מגורש. הוא לא זכה. כעבור שנה הציג יואב שמיר את "מחסומים", שבו מצולמים חיילים ישראלים במחסומים ביו"ש בלי פרשנות ובלי קריינות. אייל סיון ומישל ח'לייפי הציגו את "דרך 181", העוסק בתוואי של תוכנית החלוקה. הסרטים הגיעו לפסטיבלי דוקו, עוררו סערה קלה ונשארו שם.
כרזות הסרטים | צילום: אדיבי
ואז, בין 2007 ל־2009, קרה משהו אחר: שלושה סרטים ישראליים סחפו את העולם, וכולם עסקו במלחמה מזווית אחת: החפ"שים. "בופור" של יוסף סידר, על חוליית חיילים במוצב בלבנון בימי הנסיגה, זכה בפרס דוב הכסף לבימוי והועמד לאוסקר. "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שבו מנסה הבמאי לשחזר את זיכרונו כחייל בן 19, ומגלה שהוא מי שירה את פצצות התאורה שהאירו את מחנות סברה ושתילה בעת הטבח שהתחולל שם, זכה בגלובוס הזהב והועמד גם הוא לאוסקר. "לבנון" של שמואל מעוז, המתרחש כולו בתוך טנק, זכה באריה הזהב בוונציה – הפרס היוקרתי ביותר שסרט ישראלי קיבל בפסטיבל. שלושת הסרטים התקבלו בחמימות גם בארץ אף שבשל נושאם, באופן צפוי, הם לא הפכו לשוברי קופות מלבד "בופור".
הסרטים הללו ביקורתיים כלפי ישראל, אבל הביקורת מכוונת כלפי מי ששלח את החיילים - הפיקוד, הממשלה - בעוד החייל הישראלי הבודד נותר אנושי, מפוחד, אפילו אהוד. "בופור" מנסח בעצם את טענתה של תנועת ארבע אימהות: השהייה במוצב לא הייתה שווה את חיי החיילים. זו ביקורת פנים־ישראלית במהותה. ואז הפורמט הזה נעלם.
בשלב הבא התהודה גדלה ואיתה גם הפרסים. בשנת 2012 זכה הסרט "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ', על מערכת המשפט הצבאית בשטחים, בפרס חבר השופטים הגדול בפסטיבל סאנדנס. בשנה שאחריה הועמדו לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי שני סרטים: "שומרי הסף" של דרור מורה, ובו ראיונות עם שישה ראשי שב"כ לשעבר המבקרים את מדיניות ישראל, ו"חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאת וגיא דוידי, המתעד את ההפגנות בבילעין דרך מצלמותיו המנופצות של חקלאי פלסטיני. "חמש מצלמות" זכה גם בפרס הבימוי בסאנדנס. בתוך עשור נסקה הסוגה מהשוליים אל לב הממסד הקולנועי.
ובכל זאת, לא כל סרט כזה זכה. "עורכת הדין", על לאה צמל, הגיע ב־2019 לרשימה המצומצמת של האוסקר ולא הפך למועמד. "טנטורה" של אלון שוורץ, שהדהד את הטענה הידועה לשמצה בדבר טבח שביצעו אנשי חטיבת אלכסנדרוני בכפר ערבי ב־1948, הגיע לתחרות התיעודית של סאנדנס ב־2022, יצא ממנה בידיים ריקות ולא מצא מפיץ אמריקני. הפסטיבלים בוררים, ובוררים היטב. השאלה היא לפי מה.
התשובה התבררה ב־2024. "אין ארץ אחרת", שביים יובל אברהם יחד עם באסל עדרה, חמדאן בלאל ורחל שור, מתעד את הריסת בתיהם של תושבי מסאפר יטא. הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, ובהמשך גם באוסקר. הסרט לא הופק ולא מומן בישראל, ולא מצא מפיץ אמריקני גם אחרי הזכייה.
השנה הגיע תורו של "נז"א", של אותו יובל אברהם. הוא התחרה על הפרס הראשי עם יתר המועמדים בוונציה - הסרט התיעודי היחיד בקטגוריה - וזכה בפרס המיוחד של חבר השופטים. גם הפעם לישראלים לא היה קשר ישיר למימון. הסרט הופק על ידי עיתון ה"גרדיאן" הבריטי, עם ג'יימס וילסון ובהפקה בפועל של ג'ונתן גלייזר, הצמד שעמד מאחורי סרט השואה "אזור העניין". אותו צמד עורר סערה כאשר גלייזר היהודי הקדיש את נאום הזכייה שלו באוסקר על "אזור העניין" להשמצת ישראל.
24 שנים מפרידות בין בכרי לאברהם, אך שיטותיהם דומות מאוד: הצגת זוועות כעובדות - במקרה של בכרי הן הופרכו בבית המשפט, אצל אברהם עוד מוקדם לדעת - ואז הצבת טענה שמדובר במדיניות ישראלית ולא בתקלה או שגיאה. מה שהשתנה מאז אינו חומרת הטענה אלא הבמה שהיא מקבלת. אותה האשמה בדיוק הייתה שולית יחסית ב־2002, כובדה ב־2012, והפכה לקאנונית וקדושה ב־2026. במקביל הקצין גם אוצר המילים: בשנות האלפיים דיברו על "כיבוש"; בפברואר 2024 בגרמניה זרק אברהם לחלל האוויר את המילה "אפרטהייד" והצית סערה; בספטמבר 2026 התקציר הרשמי של הסרט מדבר על "הרג המוני מחושב", והביקורות מתייחסות ל"ג'נוסייד הישראלי" כאל עובדה. כל שלב הוכשר על ידי הצלחתו של השלב הקודם.
אבל אולי מדובר בתחושת בטן שאינה מתקשרת לעובדות? ובכן, יצאנו לבדוק. ריכוז הנתונים של הסרטים הישראליים שזכו להכרה בינלאומית משמעותית מאז שנת 2000 - בקאן, בוונציה, בברלין, בסאנדנס ובאוסקר - חושף תמונה מובהקת. אמנם מדובר במדגם שנבנה ידנית ולא במפקד רשמי, וייתכן שאפשר להתווכח על סרט כזה או אחר, אך המגמה העולה ממנו עקבית מכדי להיות מקרית.
מתוך 28 סרטים עלילתיים ישראליים שעסקו בסכסוך וזכו להכרה במעמדים הללו, בכ־80 אחוזים הנבל המוסרי, האנטגוניסט, הוא הישראלי. לא חמאס, לא הטרור, לא מחבל או פושע ערבי - הישראלים. ולרוב לא סתם ישראלים אלא חיילים, פוליטיקאים ובכלל מי שמזוהים כלאומיים יותר, מחוברים יותר לאדמה, עסוקים בביטחון, בקיצור - ציונים.
היוצאים מן הכלל מעטים כל כך עד שאפשר למנות אותם בשמותיהם, וגם הם לא דוגמאות מזהירות לנרטיב אחר: "עג'מי" (2009), שבו מנוע העלילה הוא סחיטה ונקמת דם של חמולה בדואית (אבל יש גם שוטר ישראלי חשדן שפוגע בערבים); "בית לחם" (2013), שבו האלימות המניעה את הסיפור היא פלסטינית (אבל סוכן השב"כ בגילומו של צחי הלוי הוא ציניקן מניפולטיבי); ו"על כלבים ואנשים" (2024), שעוסק בעקיפין בשבעה באוקטובר. שלושה סרטים ברבע מאה - ואף לא אחד מהם זכה בפרס בתחרות הראשית בקאן, בוונציה או בברלין. בטח שלא באוסקר.
כשמדובר בסרטים תיעודיים, המספרים מובהקים עוד יותר: מבין הדוקומנטריים הישראליים שזכו לפרס יוקרתי בפסטיבל מרכזי, 75 אחוזים מעלים טענה לפשיעה שיטתית מצד ישראל. חשוב להדגיש: זו לא מגמה שהתהפכה לפתע לאחר שבעה באוקטובר. בעשור שבין 2010 ל־2019, שיעור הסרטים העלילתיים שבהם הישראלי מוסגר כדמות הנבל עמד על 90 אחוזים. הדברים לא השתנו, רק התהדקו.
ולבסוף, הנתון של האקדמיה האמריקנית לקולנוע: ישראל צברה לאורך השנים עשר מועמדויות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, ואפס זכיות - מה שהופך אותה למדינה המועמדת ביותר שמעולם לא זכתה. למעשה, ב־15 השנים מאז "הערת שוליים" (אולי היחיד שהיה מועמד ולא עוסק בשום צורה בסכסוך הישראלי־פלסטיני), לא הגיע שום סרט ישראלי לאוסקרים. הפרס היחיד שישראלי קיבל אי־פעם מהאקדמיה על סרט העוסק בסכסוך הוא האוסקר שקיבל "אין ארץ אחרת" - סרט שהתעשייה הישראלית לא מימנה אותו ושממשלת ישראל מתכחשת לו.
לא ניתן להפרכה
מבקרים עשויים לקרוא את הדברים ולשאול: אם הסרטים הללו מפיצים עלילות דם נגד ישראל, מדוע ישראל לא תובעת את היוצרים? ובכן, הרוב המוחלט של הסרטים הללו לא הציגו מלכתחילה טענה עובדתית מסוימת שאפשר להפריך.
שני מקרים בלבד הגיעו לכדי הכרעה ממשית. הראשון הוא "ג'נין ג'נין", והמסלול המשפטי שלו היה ארוך ומאלף: המועצה לביקורת סרטים אסרה על הקרנתו, אך בג"ץ ביטל את האיסור מטעמי חופש הביטוי - פרט שכדאי להעלות בכל פעם שנטען כי ישראל משתיקה את מבקריה. ב־2003 נדחתה תביעתם של חמישה מילואימניקים נגד היוצר; השופטת קבעה אומנם כי הסרט הוציא את דיבת החיילים רעה, אך ציינה שהתובעים אינם מזוהים בו אישית. היא הוסיפה כי בכרי לא הוכיח תום לב, לא הביא עדים ולא ביסס את טענותיו. ההכרעה נפלה רק כאשר סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י - הנראה על המסך ומואשם בגניבת כסף מזקן פלסטיני - הגיש תביעה משלו. בינואר 2021 חייב בית המשפט המחוזי בלוד את בכרי בפיצויים בסך 175 אלף שקלים ו־50 אלף הוצאות משפט, אסר על הקרנת הסרט השקרי, הורה על החרמת עותקיו, ופסק כי חלק מהמצגים בו אינם אמת. בנובמבר 2022 דחה בית המשפט העליון את הערעור.
המקרה השני הוא "טנטורה" מ־2022 של אלון שוורץ. עבודת התזה של תדי כ"ץ מ־1998 הובילה לתביעת דיבה מצד ותיקי חטיבת אלכסנדרוני; כ"ץ חתם על תצהיר שבו חזר בו מטענותיו, ביקש לבטלו למחרת, אך השופטת דרורה פלפל סירבה לקבל את הביטול. בעקבות זאת פסלה האוניברסיטה את העבודה. על הסרט עצמו נטען, ובצדק, כי הוא העניק לתומכי גרסת הטבח זמן מסך חסר פרופורציה לעומת מפריכיה, וכי הוא דרש מפרופ' יואב גלבר להתראיין באנגלית בעוד האחרים התראיינו בעברית או בערבית - מה שגרם למפריך המרכזי להיראות על המסך רהוט ומשכנע פחות מכפי שהוא באמת.
"נז"א" פשוט לא נמצא במדרגה הזו. הוא הוכחש בתקיפות ובפירוט, אך טרם הופרך. לך תוכיח שאין לך אחות.
וישנו גם הקולנוע העלילתי, שבו דרישה ל"הפרכה" היא כשל קטגורי. "פוקסטרוט", שזכה באריה הכסף בוונציה ב־2017, מתאר מחסום נידח שבו חיילי צה"ל יורים בטעות במכונית ובה משפחה פלסטינית, קוברים את הרכב בבולדוזר בהוראת הפיקוד, והמערכת מעלימה את המקרה. שמואל מעוז מעולם לא טען שהאירוע התרחש; למעשה, הטענה הסמויה של הסרט מתוחכמת בהרבה: שום דבר מזה לא קרה באמת, ועם זאת, הכול אמת. זו טענה אומנותית לגיטימית שאפשר לחלוק עליה - אבל קשה מאוד להפריך אותה, ובוודאי שלא לנסות לפעול נגד יוצריה.
ללא פריים ישראלי אחד
אפשר לזקק את הסלמת התעמולה של הקולנוע האנטי־ישראלי והצלחתו בעולם לארבעה גורמים. הראשון הוא פרמיית האמינות של מי שמעיד נגד עצמו. יוצר ישראלי שמאשים את מדינתו נתפס כעד נטול אינטרס, ונהנה מחזקת אמינות הפוטרת אותו מבדיקה עובדתית מחמירה. אברהם ושור מצהירים על כך במפורש. "עשינו את הסרט הזה מתוך תחושת מחויבות להשתמש בעמדתנו כישראלים", אמרו. לדברי שור, היא ועמיתה "משתמשים בפריבילגיות שלנו, כי עשינו את 'אין ארץ אחרת' והוא הגיע לאוסקר".
ההסבר השני הוא המימון. "פוקסטרוט" קיבל רק כ־14 אחוזים מתקציבו מקרן הקולנוע הישראלית; השאר הגיע מצרפת ומגרמניה. "נז"א" מומן ישירות על ידי עיתון בריטי. כאשר העורך המחליט איזה תוכן יופק לא יושב בירושלים ואף לא בתל־אביב, הטעם נודד בעקבות הכסף.
השלישי הוא ההסללה של הפסטיבלים. פרס הסרט התיעודי של ה"ברלינלה" הפך לצינור ישיר ובטוח לאוסקר, בעוד ונציה מזינה את הפסטיבלים של ניו יורק וסן־סבסטיאן. המסלול קבוע, והתחנות ידועות מראש.
והרביעי הוא הברנז'ה. ג'יימס וילסון וג'ונתן גלייזר שהפיקו את "אזור העניין" ואת "נז"א" הפיקו גם את "קולה של הינד רג'ב", שמשחזר את שיחות הטלפון האחרונות של ילדה בת שש שנלכדה במכונית תחת אש בעזה ומשתמש בהקלטות האמיתיות שלה. הסרט זכה באריה הכסף אחרי 23 דקות של מחיאות כפיים וקריאות "תשוחרר פלסטין". כעבור שנה בלבד "נז"א" שבר את השיא. זו לא תופעה מקרית או צייטגייסט אמורפי; מדובר באותם אנשים שמקדמים את אותו נרטיב.
וכאשר הדלת הזו נפתחת לרווחה, דלת אחרת נטרקת. בספטמבר 2025 פרסם ארגון בשם "עובדי קולנוע למען פלסטין" התחייבות שלא לשתף פעולה עם מוסדות קולנוע ישראליים "המעורבים בג'נוסייד ובאפרטהייד". מסמך שאלות ותשובות שצורף להצהרה נקב בשמות מפורשים: פסטיבל ירושלים, פסטיבל חיפה, דוקאביב ו־TLVFest - מוסדות שהם הבסיס לקולנוע הישראלי. בתוך ימים ספורים זינק מספר החותמים מ־1,300 ליותר מ־5,000, בהם שחקנים מפורסמים ועטורי פרסים.
התוצאה לא איחרה לבוא. במאי 2026 לא התקבל לפסטיבל קאן אפילו סרט ישראלי אחד. הנוכחות הישראלית כולה הסתכמה בשני שחקנים ילידי רוסיה שהופיעו בסרטו של במאי רוסי. במאים ישראלים סיפרו לעיתונות, שלא לציטוט, כי יצירותיהם נדחו מכל פסטיבל שהקרין אותן בעבר. עמוס גיתאי, שהוזמן השנה לוונציה עם "הדרך ליריחו" להקרנה מחוץ לתחרות, אמר ל"ידיעות אחרונות" שמדובר בהישג חריג "בתקופה שבה סרטים ישראליים לא מוצגים באירועים החשובים ביותר", והוסיף שבפסטיבל קאן האחרון "לא היה אפילו פריים ישראלי אחד".
ומה באשר לסרטים ישראליים על אירועי שבעה באוקטובר? כאן התמונה מורכבת יותר. "לאחוז בליאת", סרטו של ברנדון קרמר על ליאת אצילי שנחטפה מניר־עוז, דווקא כן זכה בפרס התיעודי של הברלינלה ב־2025 - אותו פרס שבו זכה "אין ארץ אחרת" שנה קודם לכן. אך כדאי לשים לב לנימוקי יושבת ראש חבר השופטים: היא שיבחה את הסרט על שהוא מציג "דרך שאיננה של נקמה אלא של אנושיות, שבה אנו נדרשים להביט מעבר לגדר ולדאוג לשכנינו במקום להרוג אותם". לא במקרה, המשפחה העומדת במרכז הסרט שייכת לשמאל הוותיק וגינתה את ניהול המלחמה גם בזמן המאבק לשחרור בתה.
כרטיס הכניסה, אם כן, איננו הנושא עצמו - אלא עמדת היוצר. אך אפילו הגישה הזו, שהספיקה לברלין, לא הספיקה לאקדמיה האמריקנית: "לאחוז בליאת" הגיע לרשימה המצומצמת של האוסקר התיעודי, אך לא זכה במועמדות. הסרט הישראלי שכן קיבל מועמדות היה "כתם קצבים", סרט סטודנטים קצר מאוניברסיטת תל־אביב, על ערבי ישראלי המואשם על לא עוול בכפו בקריעת כרזות של חטופים ומתמודד עם החשדנות הישראלית.
עבודה קלה
ב־2017 תקפה שרת התרבות מירי רגב את "פוקסטרוט" עוד בטרם צפתה בו. היא כינתה אותו הלקאה עצמית ושיתוף פעולה עם הנרטיב האנטי־ישראלי, דרשה לשלול את מימון הסרט - והעניקה לשמואל מעוז קמפיין יחסי ציבור בינלאומי ששום תקציב לא יכול היה לקנות.
תשע שנים לאחר מכן, השר מיקי זוהר דורש לשלול אזרחות מיוצרי "נז"א". התוצאה, שוב, ידועה מראש. ההתקפה הזו תלווה את אברהם ושור לכל במה מכאן ועד לטקס האוסקר הבא, וזהו בדיוק הנרטיב שהם זקוקים לו: ישראלים אמיצים שמדינתם מבקשת לגרשם רק משום שדיברו אמת. אפשר ורצוי לבקר על "נז"א", להצביע על הסתמכותו על עדויות אנונימיות שאינן ניתנות לאימות, ולתהות מדוע מי שמאשים את ישראל במדיניות של הרג מכוון בוחר לעשות זאת דרך דוברים נטולי פנים ושם. אבל ביקורת כזאת דורשת התמודדות עובדתית ועבודת הסברה קשה וראויה. קריאה לשלילת אזרחות היא מה שעושים פוליטיקאים שמסרבים לעשות את העבודה.
וזה, בסופו של דבר, מה שמשתקף בתמונה מוונציה. 25 דקות של מחיאות כפיים אינן סטייה מהמסלול; הן הקצה ההגיוני - האבסורדי כמעט - של נתיב יחיד שנסלל בשיטתיות במשך רבע מאה, בגלוי, לאור הזרקורים, מפרס לפרס ומפסטיבל לפסטיבל. מי שהופתע השבוע 'ממחיאות הכפיים לא הסתכל על המסך הגדול וסירב לצפות בסרט שהוקרן בו לעיני כול.