ידיעה שקטה מהלסינקי, שהתפרסמה בשבוע שעבר, ראויה לתשומת לב רבה יותר מכפי שקיבלה. הטלוויזיה הציבורית הפינית חשפה כי כבר ב-2024, בעיצומה של המלחמה בעזה, הציעה ממשלת פינלנד להאריך את הסכם שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל עד 2034. הארכות קודמות נחתמו לחמש שנים; הפעם מדובר בעשור שלם. משרד הביטחון הפיני אפילו לא טרח לפרסם זאת. כיום מתנהלים 23 פרויקטים משותפים בין התעשיות הביטחוניות של שתי המדינות.
ישראל היא כיום ספקית הנשק הזרה השנייה בגודלה של פינלנד. בעשור האחרון התחייבה הלסינקי ליותר מ-800 מיליון יורו ברכש מערכות ישראליות: 316 מיליון יורו למערכת ההגנה האווירית "קלע דוד", עם אופציה נוספת של 213 מיליון; 213 מיליון יורו לטילי הנ"ט "ספייק"; ו-162 מיליון יורו למערכת "גבריאל" נגד ספינות. שר הביטחון הפיני אף הגדיר את "קלע דוד" כמרכיב קריטי במערך ההגנה האווירית של המדינה.
כל זה אינו אומר שפינלנד הפכה לפרו-ישראלית. דעת הקהל שם נעה, כמו ברוב אירופה, לכיוון פרו-פלסטיני. בסקר מ-2025 תמכו 48 אחוז מהפינים בהכרה במדינה פלסטינית, לעומת 24 אחוז שהתנגדו, והממשלה אף מתחה ביקורת פומבית על הרחבת ההתנחלויות. ובאותו זמן ממש היא מעמיקה שותפות ביטחונית עם ישראל, שאמורה להימשך עמוק אל תוך שנות ה-2030.
הכי מעניין
הסתירה הזאת אינה תקלה. היא הסיפור עצמו.
נשיא פינלנד, אלכסנדר סטאב. | צילום: Mark Schiefelbein, AP
ההסבר לכך אינו רגשי ואינו אידיאולוגי. הוא גיאוגרפי. לפינלנד גבול של 1,340 קילומטרים עם רוסיה. אחרי עשרות שנים של אי-הזדהות צבאית היא הצטרפה לנאט"ו ב-2023, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, ומחזיקה כוח מלחמתי של כ-280 אלף חיילים. עבור המתכננים הפינים, מלחמה איננה זיכרון היסטורי אלא תרחיש ממשי שיש להתכונן אליו.
כדי להבין עד כמה תחושת האיום, ולא הרגש כלפי ישראל, קובעת את המדיניות, כדאי להשוות בין פינלנד לאיסלנד. שתיהן מדינות נורדיות קטנות, עשירות, דמוקרטיות וחילוניות. ובכל זאת, איסלנד פרו-פלסטינית בהרבה: בסקר מ-2024 הזדהו 72.5 אחוז מהאיסלנדים עם הפלסטינים, לעומת 9.5 אחוז בלבד עם ישראל, ויותר ממחצית אף תמכו בניתוק היחסים הדיפלומטיים.
אלא שלאיסלנד אין צבא קבע. ביטחונה נשען על נאט"ו ועל ארצות הברית, והיא פשוט אינה זקוקה למערכות הגנה אווירית או לטילי נ"ט ישראליים. ריקיאוויק לא צריכה את "קלע דוד". הלסינקי כן.
דעת הקהל לבדה, אם כן, אינה מסבירה את ההבדל. מה שמסביר אותו הוא מידת החשיפה לסכנה והיכולת המעשית של ישראל לספק לה מענה.
וזו אינה תופעה פינית בלבד. פולין, צ'כיה והמדינות הבלטיות חיות כאשר רוסיה היא איום אסטרטגי מוחשי, ולכן יחסיהן עם ישראל מושפעים גם מצורכי הגנה אווירית, סייבר, מודיעין, רחפנים וטילים. בכירים צ'כים אף השוו בפומבי בין האיום הרוסי על מרכז אירופה לבין האיום האיראני על ישראל.
ביוון ובקפריסין פועל היגיון דומה, אך מכיוון אחר: טורקיה. אתונה מגדירה את ישראל בגלוי כשותפה אסטרטגית, וב-31 באוגוסט חתמו שתי המדינות על הסכם בשווי 3.035 מיליארד יורו לפיתוח "מגן אכילס", מערכת משולבת להגנה אווירית, נגד טילים ונגד רחפנים. גם קפריסין העמיקה את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, הן במישור הדו-צדדי והן במסגרת המשולשת עם אתונה וירושלים.
דוברות משרד הביטחון | צילום: מעמד החתימה בין ישראל ליוון
נורווגיה מחדדת את התמונה דווקא משום שהיא חריגה. היא גובלת ברוסיה, ובכל זאת הכירה במדינה פלסטינית ב-2024. אלא שלנורווגיה משאבים עצומים, תעשייה ביטחונית מפותחת ועיגון עמוק בנאט"ו. תלותה בישראל נמוכה בהרבה מזו של פינלנד. המשתנה החשוב, אם כך, אינו רק הפחד מאיום חיצוני, אלא השילוב בין תחושת הפגיעות לבין יכולתה של ישראל לספק מענה לצרכים הביטחוניים שנוצרים ממנה.
במערב אירופה יש להוסיף למשוואה גם את הפוליטיקה הפנימית. בצרפת, בבריטניה, בבלגיה ובגרמניה קיימות אוכלוסיות מוסלמיות גדולות ומאורגנות פוליטית, ולכן הסוגיה הפלסטינית היא גם שאלה אלקטורלית בערים ובמחוזות בחירה שלמים. זה אינו הסבר ממצה - איסלנד מוכיחה שהטיה פרו-פלסטינית יכולה להתקיים כמעט ללא דמוגרפיה מוסלמית - אבל זהו מכפיל פוליטי שמעלה את המחיר הפנימי של קרבה לישראל.
סקר YouGov משנת 2025, שנערך בשש מדינות מרכזיות במערב אירופה, מצא שרק בין 13 ל-21 אחוז מהנשאלים מחזיקים בדעה חיובית על ישראל, לעומת 63 עד 70 אחוז שמחזיקים בדעה שלילית.
מתחת לכל אלה מתרחש שינוי עמוק יותר. במשך רוב שמונת העשורים שלאחר 1945 חיה מערב אירופה בתוך חריגה היסטורית: ביטחון, שגשוג והיעדר כמעט מוחלט של מלחמות בין מדינות. הערבות האמריקאית והאינטגרציה האירופית הפכו את הביטחון לדבר שנראה כמעט מובן מאליו.
הפלישה הרוסית לאוקראינה סיימה את התקופה הזאת. תקציבי הביטחון עולים, ומדינות חוזרות לדבר על תחמושת, הגנה אווירית, עתודות, סייבר והגנה אזרחית - שפה שאירופה כמעט שכחה כיצד לדבר בה.
משמאל: ראש ממשלת לטביה אנדריס קולברגס, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, נשיא פינלנד אלכסנדר סטוב, ראש ממשלת אסטוניה קריסטן מיכאל, ראש ממשלת נורווגיה יונאס גאר סטורה ונשיא ליטא גיטנאס נאוסדה מצטלמים לסלפי במהלך פסגת אוקראינה ומדינות צפון אירופה והבלטיות בקייב, יום ראשון, 23 באוגוסט 2026 | צילום: AP
ישראל נראית אחרת כשמביטים בה מתוך העולם הזה.
ככל שסביבת הביטחון האירופית תמשיך להתערער, וככל שהערבות האמריקאית תיתפס כפחות מובנת מאליה, כך צפוי לעלות משקלה האסטרטגי של ישראל באירופה - גם אם מעמדה בדעת הקהל ימשיך להידרדר.
התוצאה עשויה להיות פרדוקס של ממש: אירופה שתהיה בעת ובעונה אחת ביקורתית יותר כלפי ישראל בשיח הציבורי, ותלויה בה יותר במעשה.
פינלנד כנראה אינה הסנונית הראשונה של אירופה פרו-ישראלית חדשה. היא עשויה להיות הסימן הראשון לאירופה שמגלה מחדש, בכאב ובאיחור, את המחיר האמיתי של חוסר ביטחון.
עוד כתבות בנושא
