משלחת הסיוע הישראלית הרשמית שיצאה לאחרונה לוונצואלה בעקבות רעידת האדמה המחישה שוב את אחד מיתרונותיה הבולטים של ישראל. למרות היעדר יחסים דיפלומטיים בין המדינות, אנשי ונשות מקצוע מישראל הגיעו במהירות, העניקו סיוע מציל חיים וזכו להערכה רבה על מקצועיותם. במשך שנים בנתה ישראל מוניטין בינלאומי כמדינה שיודעת להתייצב במהירות בזירות אסון ולהעניק מענה איכותי בימים הראשונים למשבר.

אבל דווקא ההצלחה הזו חושפת גם את אחת ההחמצות הגדולות של מדיניות החוץ הישראלית. ברוב המקרים, עם סיום שלב החירום, גם המעורבות הישראלית מסתיימת. בוונצואלה התרחש דבר חריג: נשיאת המדינה ביקשה מהמשלחת הישראלית להאריך את שהותה ולסייע גם בתכנון תהליך השיקום. זו הייתה התפתחות מבורכת, אך גם המחשה להזדמנויות שישראל עדיין אינה מממשת: לשדרג את היכולות המרשימות שלה בסיוע הומניטרי בחירום לשותפות ארוכת טווח בפיתוח ובשיקום.

העולם הבין כבר מזמן שפיתוח בינלאומי אינו רק מחויבות מוסרית, אלא כלי דיפלומטי אסטרטגי חשוב המאפשר לבנות שותפויות, ולקדם אינטרסים מדיניים וכלכליים. גרמניה, יפן, בריטניה, ארצות הברית, ומדינות המפרץ הן מהמובילות של מגמה זו ומשקיעות מיליארדי דולרים בפיתוח בינלאומי על מנת להרחיב את השפעתן ולקדם אינטרסים מדיניים וכלכליים. אך השקעות כאלו אינם רק נחלתן של המדינות החזקות והעשירות ביותר. גם בהשוואה לגודל הכלכלה עולה פער גדול מאוד בין ממוצע ההשקעה בפיתוח בינלאומי בקרב מדינות הOECD שעמד בשנת 2025 על כ־0.26% מהתוצר. לישראל, שעל פי הנתון הרשמי האחרון שפורסם ב2023, השקיעה 0.07% בלבד. הפער הזה אינו רק תקציבי; הוא משקף את המקום שתופס התחום בסדרי העדיפויות של מדיניות החוץ הישראלית.

וזו החמצה של ממש, משום שדווקא בתחומים שבהם העולם מחפש כיום שותפים לפיתוח, לישראל יש יתרון יחסי מובהק. משבר האקלים מייצר ביקוש חסר תקדים לפתרונות בתחום ביטחון מזון וחקלאות, אנרגיה מתחדשת וכו'. היכולות הישראליות ברפואה דיגיטלית, מכשור רפואי ותרופות יכולות לסייע למדינות שבהן חסרות תשתיות רפואיות בסיסיות. והמומחיות הישראלית בהתפלה, בטיהור שפכים ובניהול משקי מים, בהם הפכה ישראל למובילה עולמית, גם הוא רלוונטי היום יותר מאי פעם.

אבל אולי הנכס החשוב ביותר של ישראל אינו טכנולוגיה, אלא הניסיון שצברה. מדינות רבות מבקשות ללמוד כיצד הצליחה ישראל להפוך, בזמן קצר, ממדינה צעירה ודלת משאבים לכלכלה חזקה המבוססת על חדשנות, מחקר ופיתוח. הן מבקשות ללמוד כיצד בונים אקוסיסטם של חדשנות, כיצד מחברים בין ממשלה, אקדמיה והמגזר העסקי וכיצד מייצרים צמיחה בתנאים של מחסור במשאבים. גם את הידע הזה ישראל יכולה וצריכה לחלוק. העולם כבר אינו מחפש רק ספקי טכנולוגיה; הוא מחפש שותפים. מכירת פתרונות אינה יכולה להחליף שותפות אמיתית בתכנון, במימון, בבניית יכולות מקומיות ובהשגת תוצאות ארוכות טווח. 

בתקופה בה ישראל מתמודדת עם שחיקה במעמדה הבינלאומי, פיתוח בינלאומי אינו מותרות, הוא השקעה אסטרטגית. הוא יכול לחזק שותפויות קיימות, לבנות בריתות חדשות, לפתוח שווקים,לחבר מחדש את הדור הצעיר של יהדות התפוצות לישראל ולבסס את מעמדה של ישראל כמדינה שתורמת לפתרון אתגרים הגלובליים. ונצואלה סיפקה לכך המחשה מצוינת. משלחת קטנה, שלא דרשה השקעה תקציבית חריגה, הצליחה לייצר תהודה מדינית ותדמיתית משמעותית. לא בזכות קמפיין הסברה, אלא בזכות עשייה מקצועית בשטח. אם מהלך נקודתי כזה מסוגל לייצר השפעה כה רחבה, אפשר רק לדמיין מה תוכל לחולל מדיניות עקבית ומתמשכת.

לישראל אין צורך להתחיל מאפס. ארגוני הפיתוח והסיוע הישראלים, המגזר העסקי והאקדמיה, וכן גופים ממשלתיים שונים כבר מחזיקים בניסיון, ובקשרים הנדרשים. כעת נדרשת החלטה להפוך את כל אלה למדיניות: לחזק את הכלים הקיימים ולהשקיע בחדשים, להחיות את עבודת הוועדה הבין־משרדית שכבר גיבשה המלצות בנושא, ולהפוך את ההשקעה בפיתוח בינלאומי לחלק בלתי נפרד ממדיניות החוץ של ישראל. 

הממשלה הבאה, מכל הרכב פוליטי שיהיה, תידרש להתמודד עם אתגר מורכב של חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל. פיתוח בינלאומי יכול וצריך להיות אחד הכלים המרכזיים שיעמדו לרשותה.

ישראל אינה צריכה לבחור בין סיוע הומניטרי לבין פיתוח בינלאומי. היא צריכה להצטיין בשניהם. פיתוח בינלאומי אינו הוצאה על יחסי חוץ, הוא השקעה בעתידה של מדינת ישראל וביכולת שלה להיות שותפה משמעותית בעיצוב העולם שבו היא מבקשת לחיות.