אדם לא יכול לתת יותר ממה שיש לו, קובע כלל יסודי בדיני קניין. הוא לא יכול, למשל, למכור דירה שהוא שוכר או רכב של השכן. בהשאלה, הכלל הזה רלוונטי גם בענייני מדינה, למשל בעניין מלאכת ההסברה.

לאחרונה אושר בממשלה מינויה של ציפי חוטובלי לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי. חוטובלי, שגרירתנו עד לא מכבר בלונדון ובעברה סגנית שר החוץ, שהייתה עורכת דין ואשת תקשורת לפני כניסתה לחיים הפוליטיים, היא מינוי הולם למשרה החשובה. היא עסקה במלאכת ההסברה גם לפני המינוי, וגם כשזו הייתה קשה במיוחד, תוך כדי מלחמה. חוטובלי מצוידת בכישרון, בניסיון ובידע, ונאחל לה ולנו הצלחה.

אלא שמראש ההצלחה האפשרית מוגבלת. הסברה אינה אלכימיה. גם המסביר המוכשר ביותר עובד עם חומרי הגלם שברשותו - כלומר, מוגבל למדיניות שנשלח להסביר.

"אין לנו הסברה", גורסת טרוניה ישראלית מוכרת שיכולה בקלות לככב במצעדי "מה ישראלי בעיניך". אבל האמת היא שההסברה היא הבעיה המשנית; המדיניות הטעונה הסברה היא הבעיה העיקרית. פעמים רבות מדיניות סתורה, לא ברורה, לא עקבית. לך תסביר.

נזכיר שתי דוגמאות מני רבות. ממשלת ישראל טרחה להסביר לאורך המלחמה שחמאס הוא האויב. היא יצאה מגדרה כדי לומר שאין לנו מלחמה מול הפלסטיניאנז, אותו פרח ים־תיכוני מוגן. להפך: גם העזתים הם קורבנות של חמאס, והמלחמה תשחרר אותם.

יש בעיה קטנה אחת עם הסיפור הזה: הוא שקר ידוע לכול, שמטרתו גם היא לא סוד גדול - לקנות לגיטימציה. אצלנו קיוו מי שקיוו שאם נשים את עצמנו בצד של העזתים, אם נבהיר שאין לנו מלחמה בהם אלא רק בחמאס – העולם יקבל את המלחמה הזאת.

אלא שהשקר, כדרכם של שקרים, יצר בעיות חדשות. במלחמה כמו במלחמה, לא רק לוחמי האויב נפגעו, אלא גם אוכלוסייה אזרחית. ישראל הואשמה בכך, ויצאה לקרב הסברה אבוד מראש: הקרב להסביר פגיעה במי שישראל טרחה לשכנע שאינם אויב בשום אופן. בלתי מעורבים, דובוני אכפת לי שאיתרע מזלם להיקלע לאזור סכסוך.

במצב כזה מיטב המסבירים לא יועילו, וגם לא ההקפדה על הדין הבינלאומי וההחמרה מעל ומעבר לו או היחס הנמוך ביותר של הרוגים חמושים מול אזרחים. קשה מאוד להסביר פגיעה בצד שלישי לא קשור ובלתי מעורב - קשה הרבה יותר ממלאכת ההסברה של פגיעה אגבית באוכלוסיית אויב במלחמה.

העובדה שהוצאנו את העזתים מכלל אויב הרימה את תרומתה גם להחמצת המאה, החמצת תוכנית ההגירה של הנשיא דונלד טראמפ, והקשתה אפילו על מצור חלקי בשטחי לחימה בלבד. קשה להצדיק צעדים כאלה כלפי צד שלישי בלתי מעורב.

דוגמה שנייה, כללית יותר: עלילות הכיבוש. ישראל יכולה להתנער עד מחר מהתיוג שלה כ"כובשת" או כמדינה קולוניאלית – בצדק, כמובן. עם לא יכול להיות כובש בארצו. אלא שאם זאת ארצו, והוא לא כובש – מה הוא כן? מדוע יהודה ושומרון אינם מדינת ישראל? אם את ערש המולדת שחררנו לפני 59 שנים, איך לא החלנו עליו עדיין ריבונות - ויותר מזה, אין לנו אפילו תוכנית כזאת, מוצהרת ורשמית? לך תסביר, במצב כזה ומול מכבש התעמולה של האויב, שאתה לא כובש.

בעיית ההסברה העיקרית שלנו אינה מחסור באנשים או בתקציבים - עיקרה הוא במדיניות מושא ההסברה. זו המציאות, טמבל. שום מסביר, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לתת יותר ממה שיש לו ולהסביר מדיניות שאינה ניתנת להסברה. זה לא שמדיניות עקבית והגיונית תפתור מיד את כל בעיותינו. שנאת ישראל לא תיעלם בן לילה אם נצביע על האויב הנכון ונחיל ריבונות ביהודה ושומרון. אלא שמדיניות כזו תפעל את פעולתה לאורך זמן על מי שאינם שונאי ישראל מושבעים. החלופה היא הפסד ידוע מראש.

מלאכת ההסברה הדחופה ביותר שלנו היא בירור פנימי ושכנוע עצמי. מי האויב? של מי השטח? מה התוכנית? את כבר בת 78, ישראל אהובה. לא ילדה. תגידי כבר, למען השם, מה את רוצה?

עו"ד צפנת נורדמן היא מנכ"לית פורום חירות וכבוד האדם