לא רק לדרג המדיני, גם לדרג הצבאי יש סיבה להיעלב עמוקות מתגובות האכזבה המלאכותיות של ראשי האופוזיציה להפסקת האש שהוכרזה באשמורת הבוקר שלשום. היה אפשר להבין מהן שצה"ל נכשל, לא רק הממשלה. במשך ארבעים יום וארבעים לילה חיל האוויר של תומר בר עשה באיראן כבתוך שלו, אבל לדעתו של יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, "המשטר נותר על כנו ואף יוצא מהמלחמה הזו חזק יותר".

ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית העדיף להשתלח באמריקנים. "דונלד, יצאת ברווז", הוא צייץ ומחק. ואומנם, הפער בין נחשולי הרטוריקה הטראמפיסטית ובין בלימת הפתע של מכונת המלחמה האמריקנית אכן מדיף ניחוח ברווזי. "לא יהיה שום הסכם עם איראן מלבד כניעה ללא תנאים", הבטיח הנשיא, למשל, ב־7 במרץ. בדיוק חודש אחר כך הוא הגיע עם האיראנים להסכם הפסקת אש, לא להסכם כניעה. "ציוויליזציה שלמה תמות הלילה", הוא איים בערב חג. ובכן, היא עדיין חיה, אבל כבר לא בועטת. טראמפ הוריד אותה על ברכיה, וזה הישג מופלא, גם אם המערכה הופסקה לכאורה בטרם עת.

הנשיא ה־47 של ארצות הברית טיפל באיראנים כפי שאיש מקודמיו בבית הלבן לא טיפל בהם מאז מהפכת 1979. בניגוד לדעתם של רוב אזרחי ארצו, הוא נחלץ לסייע לנו להכות במבקשי נפשנו. משטר הרשע האיראני חבול ומוכה, מתבוסס בדמו ומקושש בהריסותיו. נחמתו היחידה כרגע היא תיאורי הכישלון של המערכה בפי בכירי האופוזיציה הישראלית, שכאילו נועדו לחזק את המורל בטהרן ולהנמיך אותו בירושלים.

"לא היה אסון מדיני כזה בכל תולדותינו", סיכם יאיר לפיד. ליברמן התאונן מרה על "אפס הכרעות". נפתלי בנט קבע ש"כל הבטחות הסרק התפוצצו לנו בפנים". אפילו מדברי גדי איזנקוט השתמע שבעצם הפסדנו. שלושתם נתנו לעם ישראל להבין שאילו רק ניתנה להם הזדמנות לניהול המערכה, במקום ביבי, טראמפ לא היה מפסיק את האש בלי לקבל את הרשאתם, האורניום המועשר היה מושמד או מורחק עד אחרון קילוגרמיו, וכל הטילים הבליסטיים היו מתפוצצים על כנם.

זהו, כמובן, רושם תלוש מהמציאות, תעמולת בחירות נטו. כששאלתי בכיר באופוזיציה מה היה אפשר לעשות אחרת, לא זכיתי לקבל תשובה עניינית, רק עוד ביקורת על הרטוריקה של נתניהו לאורך המערכה. ואכן, נתניהו, כמו טראמפ, אינו מצטיין בענווה יתירה. נאומי "הניצחון המוחלט" שלו היו תקלה מביכה. אבל דווקא בנאום פתיחת המלחמה ב־28 בפברואר הוא הפגין זהירות. "לפני שעה קלה יצאנו למבצע להסרת האיום הקיומי מצד משטר הטרור באיראן", דיווח ראש הממשלה לאומה, והבטיח ש"הפעולה המשותפת שלנו תיצור את התנאים לעם האיראני האמיץ ליטול את גורלו בידו".

כל זה נותר נכון גם כעת: האיום הקיומי לישראל מצד המשטר האיראני הוסר לתקופה ארוכה, והפעולה המשותפת עם האמריקנים יצרה תנאים לעם האיראני ליטול את גורלו בידו. היא עצמה הייתה הישג מדיני מזהיר של נתניהו, חסר תקדים. עד לפני חודשיים־שלושה ישראל יכלה רק לחלום עליו. עוד אסון מדיני כזה, וניצחנו.

צבא ארצות הברית לא הסתפק הפעם בהפצצת תשתיות הגרעין התת־קרקעיות של איראן. הוא השתתף עם צה"ל בכתישת תשתיות הלחימה של טהרן. טייסיו העמידו לרשות טייסינו רשת מעופפת של תחנות דלק לכל אורך הדרך מישראל למפרץ הפרסי ולים הכספי. בלעדיה אי אפשר היה להוציא מכאן לשם 8,500 טיסות הפצצה מאוישות, ועוד לא דיברנו על כ־20 אלף חימושים אמריקניים ששוגרו לאיראן. משטר האייתוללות לא דמיין את המהלומות הנפיצות הללו בסיוטיו המזוויעים ביותר. לכן הוא הסכים להפסקת אש למרות הכרזותיו החוזרות ונשנות שלא יסתפק בפחות מסיום המלחמה.

רשמית, המלחמה לא הסתיימה. ספק גדול אם היא תתחדש בעוד שבועיים, אפילו אם האיראנים ימשיכו להתמקח עם טראמפ על הורמוז ועל ענייני הגרעין, אבל ספק גדול פי כמה אם משמרות המהפכה יוכלו לשקם במהירות את תעשיות הבליסטיקה והגרעין שלהם. תשוקת הנקמה ביהודים תתנגש בצורך הנואש לשקם את הכלכלה המקומית, לפני שבני עמם יקומו עליהם. אם הם בכל זאת יעדיפו נקמה, צה"ל ייאלץ להלום בהם שוב. מחסום הרתיעה שלו מפני התמודדות חזיתית עם איראן נפרץ כבר בקיץ שעבר, ובאביב הנוכחי הוסר כליל. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא תחושת ההחמצה המסוימת שהשתררה פה שלשום. במקום לשמוח שהאש הופסקה, אנחנו מתלוננים שטראמפ לא חיכה עוד שבוע־שבועיים.