באחוזת מאר-א-לאגו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ראש הממשלה בנימין נתניהו התמודד אתמול (ב') עם מה שנראה כמשימה בלתי אפשרית. הבמה הבינלאומית השתנתה: נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי עזב את אור הזרקורים, בעוד נתניהו הוזמן לקחת חלק בתכנון הגדול של שלום עולמי שחזה המנהיג האמריקני - חזון שאינו חף מסיבוכים.

מנקודת מבטה של ​​ישראל, הצהרתו של טראמפ כי יתמוך "בהחלט" בתקיפות ישראליות נוספות על מתקני טילים וגרעין איראניים הייתה קריטית. כאשר מנכ"ל JNS, אלכס טריימן, שאל את נשיא ארה"ב על יחסיו עם נתניהו, טראמפ היה נלהב.

"עם אנשים אחרים (בשלטון), ישראל אולי לא הייתה קיימת עכשיו", אמר טראמפ. "הוא ראש ממשלה בזמן מלחמה. הוא עשה עבודה פנומנלית. הוא הוביל את ישראל דרך תקופה מסוכנת מאוד של טראומה".

נתניהו, מצידו, כיבד את טראמפ בהכרזה שישראל החליטה להעניק לנשיא ארה"ב את פרס ישראל, שמעולם לא הוענק ללא-ישראלי.

הקשר המורכב של אינטרסים משותפים והפערים העמוקים סביב המורשת הביוגרפית האידיאלית של טראמפ לא שיבש את הקשר החזק בין שני המנהיגים, וגם לא את הקשר המתמשך בין הדמוקרטיות האמריקניות והישראליות.

הסיבה ברורה: הקרב משותף, וישראל ניצבת באחד מקווי החזית המסוכנים ביותר. שוב, ניכר היה יישור קו אסטרטגי ומוסרי. החיכוכים הבלתי נמנעים נשזרים מחדש במהלך מלחמה שהאסלאם הרדיקלי כפה על המערב.

טראמפ יודע בדיוק מהו חמאס, גם אם הוא היה רוצה שישראל תשקיט כעת את שדה הקרב. זו הייתה פגישתם השישית בשנה אחת - מספר יוצא דופן. טראמפ היה רוצה שלום עטוף בחג המולד למען ההיסטוריה. אבל הוא מבין שזה לא בהישג יד. ישראל, מצידה, הייתה שמחה לספק מתנה כזו. אך מבלי לפרק את חמאס מנשקו ולהחזיר הביתה, עצםאת אחרון החטופים הביתה, קיומה של ישראל הופך לשברירי, בעוד זאבים אורבים מתחת לחולות המדבר.

נתניהו חזר הביתה מחוזק בתמיכתה החיונית של וושינגטון - אפילו על רקע חילוקי דעות - אפילו כאשר טראמפ לוחץ להתחיל בשיקום עזה. אבל חמאס חייב תחילה להתפרק מנשקו, כפי שנקבע בהסכם הפסקת האש מ-29 בספטמבר, ורק ישראל מוכנה לאכוף מציאות זו. טורקיה וקטאר, בין היתר, להוטות להציג את "תעודות השלום" שלהן בעזה, עשויות לטעון לנכונות לפעול.

חמאס כבר אמר כי ימסור את נשקו רק לחבריו - בראש ובראשונה הרשות הפלסטינית. ישראל חכמה מספיק כדי לדעת: אנקרה ודוחא רק יאחסנו את הנשק הזה לסיבוב הבא, וירושלים לא תאפשר זאת.

נתניהו חושב מעבר למבצע אחד בעזה. הוא יודע שיהודה ושומרון שורצים במחבלים, שאיראן וקטאר - יחד עם פטרוניו הגלובליים האחרים של חמאס, כפי שהמחישה איטליה לאחרונה - ממשיכות להזרים נשק וכסף. הוא גם יודע שאיראן מכינה מחדש חימוש בליסטי מוגבר שחייב להיפסק, בדיוק כשם שחיזבאללה עדיין מסרב להתפרק מנשקו.

טראמפ אולי יגיד באנחה, "נו, המזרח התיכון הזה...", אבל הוא מבין שבסופו של דבר זהו אינטרס אמריקני לעמוד מאחורי בת בריתה האיתנה באמת היחידה. נתניהו, בתורו, רוצה לפעול באופן נחרץ נגד חמאס ואיראן, אך יודע שלישראל יש צורך חיוני להישאר בקו אחד עם טראמפ. וטראמפ יודע שישראל היא, בסופו של דבר, חומת ההגנה הגדולה של הדמוקרטיה המערבית בלב ג'ונגל ג'יהאדיסטי.

הסכמתם נשענת על מחויבות משותפת להגנה על הדמוקרטיה - גם כאשר טראמפ מתפרץ על מורכבויותיה של ישראל, כולל האנטישמיות שהיא מושכת ו-4 מיליארד הדולר בסיוע השנתי האמריקני. עם זאת, צוות ישראלי פועל לעצב מחדש את מערכת היחסים הזו, תוך התרחקות מ"מתנות" לעבר שותפות של מחקר-עסקים-טכנולוגיה. פריצות דרך כמו הפעלת מערכת ההגנה בלייזר הראשונה של ישראל, אור איתן, מצביעות על הדרך קדימה.

כך גם המהלכים האסטרטגיים האחרונים של נתניהו: התקשרות עם סומלילנד, מיקום ישראל ליד נתיבי אנרגיה עולמיים קריטיים ונגד שליחי החות'ים של איראן; והעמקת שיתוף הפעולה עם יוון וקפריסין כדי ליצור חזית הגנה ים תיכונית שכמעט ולא מספקת את השאיפות ההגמוניות האסלאמיות.

נתניהו נסע לארצות הברית מלווה בהוריו של השבוי האחרון שטרם הוחזר - רן גואילי, החטוף האחרון שגופתו נותרה בידי חמאס. זו הייתה הצהרה חזקה של זהות לאומית.

טראמפ שואף לדבר על שלום באזור, אך עליו לעשות זאת עם מדינה קטנה מאוד שיודעת כיצד להילחם כשצריך - וכיצד לחשוב.