תולדות יחסי ירושלים־וושינגטון מכילות אינספור פגישות בין ראשי ממשלותינו לנשיאי ארצות הברית שזכו לתואר המקדמי "גורלית" או למצער "חשובה מאוד". חלקן התבררו בסוף כהרבה פחות גורליות וחשובות מכפי שהיה נדמה תחילה, ובכל זאת אין מנוס משימוש חוזר בתואר דומה לקראת הפגישה הצפויה בשבוע הבא בין טראמפ לנתניהו. היא כנראה חשובה מאוד. 

שני האדונים, כך מסתמן, יעסקו בעיקר בגורל עזה. מן הסתם הם ידברו גם על איראן וחיזבאללה, אבל לפני הכול על עזה. טראמפ, שהובך השבוע קשות בפרשת ג'פרי אפשטיין ואינו מצליח להשכין שלום בגזרת אוקראינה, משתוקק להוכיח את כישוריו הנשיאותיים דווקא בין בית־חנון לציר פילדלפי. למרות אהדתו הבסיסית לישראל, הוא מתאמץ לגרום לה להרפות כעת מחמאס, ולגשת כבר לשלב העסקי של ההסכם שהשיג לפני כשלושה חודשים והביא לשחרור החטופים.

הנשיא ושני עוזריו הבכירים, אנשי העסקים ויטקוף וקושנר, מעוניינים שישראל לא תתעקש על פירוק חמאס מנשקו בהקדם. מצידם, יורשי סינוואר ותלמידיו יכולים להישאר בשלטון, בתחפושת כזאת או אחרת, חמושים כבעבר, ובלבד שיהיה אפשר לפתוח מיד בעבודות לשיקום ההריסות ברצועה ולהפיכתה לפנינה אורבנית. מדובר בהזיה נוסח הזיית סינגפור של שמעון פרס ז"ל ערב ההתנתקות, אבל טראמפ מאמין שבהבל פיו אפשר להפוך חלומות ורודים למציאות. בניגוד לסדר העניינים שסוכם איתו בסתיו, הוא מקדם עכשיו את אתגר שיקום הרצועה על חשבון משימת הפירוז שלה. בממשל שלו אפילו רומזים שפינוי ההריסות צריך להיעשות בכסף ישראלי.

לישראל אין ברירה אחרת מלבד סירוב להצעה המגונה הזו. לא יעלה על הדעת, באמת לא יעלה, שאחרי זוועות 7 באוקטובר ומחיר הדמים הכבד ששילמנו במערכה בעזה, למעלה מתשע־מאות חללים וכל־כך הרבה פצועים, צה"ל ייסוג לאחור בלי להשלים את משימתו העיקרית: מיטוט חמאס. נתניהו אמור להגיד לטראמפ, עם כל הכבוד ורחשי הידידות, שממשלת ישראל מתעקשת על כיבוד ההסדר המקורי: קודם כול פירוז, אחר כך שיקום.

ראש הממשלה צריך להזכיר לנשיא שבעבר כבר העברנו את הרצועה לידי הרש"פ, ואין לנו כוונה לחזור על הטעות הקשה. בוודאי לא נסכים להכניס לשם אויבים מרים חדשים, כמו טורקיה או קטאר. אם טראמפ רוצה לשלוח חיילי מארינס אמריקנים כדי לפרק את חמאס מנשקו, בבקשה, שישלח, אך כידוע הוא לא רוצה, ולכן צה"ל יישאר בתחומי הקו הצהוב בעזה עד להודעה חדשה ועד בכלל. נוכחות כוחותינו שם לאורך ימים ושנים היא הדרך היחידה להבטיח שתוכניות שיקום הרצועה לא יתמצו בשיקום חמאס. קודם כול צריך להרוס אותו, ואחר כך לטפל בהריסות שלה, אם בכלל, ודאי לא על חשבוננו. אדרבה, שתישאר הרוסה ותוציא את החשק לכל אויב עתידי שירצה לשחזר אי־פעם את מעללי סינוואר. 

טראמפ עשוי לכעוס על נתניהו, אולי לכעוס מאוד, אבל במצב העניינים הנוכחי זהו הרע במיעוטו. בישראל יש קונצנזוס נגד פשרות עם חמאס, גם אם הארגון יואיל בטובו להחזיר הנה את גופת החטוף האחרון. חבל רק שהקונצנזוס הזה סובל ממחסור ביחסי ציבור. קטטות היומיום בענייני ועדת החקירה או חוק הגיוס מטילות צל על תמימות הדעים בין האופוזיציה לקואליציה בנושא עזה. שתיהן מתנגדות למעבר לשלב ב' לפני פירוק חמאס מנשקו ומשלטונו, אבל טראמפ בקושי מודע לכך. אם בנט, לפיד וליברמן יכריזו עוד לפני הפגישה המתוכננת במאר־א־לאגו שבנושא עזה הם רואים את המצב עין בעין עם הממשלה, טראמפ עשוי להתרשם מכך ולרכך את לחציו עליה לגשת לאלתר לשלב ב'. דא עקא, בינתיים האופוזיציה מתמקדת אך ורק בשלב א' של תוכניתה שלה: הדחת נתניהו.