בשמחת תורה תשפ"ד התרחשה אפוקליפסה, בערב שמחת תורה תשפ"ו התרחש תיקון. עשרים ישראלים כמו שבו ממוות ועלו מתוך מנהרות השאול והרוע, הלחימה וההרג פסקו. המנהיג החזק בעולם עלה לדוכן הכנסת והבטיח לנו תור זהב. ואפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו קם ועלה ואמר את שאי אפשר היה לדמיין שיאמר: עת מלחמה ועת שלום.

רצף האירועים של 13 באוקטובר לא יישכח. מתוך עזה חטופים מתקשרים אל בני משפחותיהם בשעה שאייר פורס 1 קרב אל חופי ישראל וחולף בשמי תל־אביב. החטופים נמסרים לידי הצלב האדום ומועברים לידי צה"ל בשעה שנשיא ארצות הברית נוחת בנתב"ג ועולה לירושלים. פדויי השבי מתאחדים עם האימהות והאבות שלהם בשעה שדונלד טראמפ נושא נאום שלום היסטורי שבו גדוּלה והזיה משמשות בערבוביה. ואז, כאשר ישראל שרויה במצב של אקסטזה רגשית ואופוריה – מנהיגי המערב ומנהיגי ערב מתכנסים בלעדינו בשארם א־שייח' ומשיקים עידן חדש. בביקור בזק של 11 שעות אדם אחד, יוצא דופן, משנה את פניו של המזרח התיכון.

רגשית התחושה הייתה של האדם נוחת על הירח. על מסכי הטלוויזיה התרחש אירוע בלתי סביר בעליל. המציאות הייתה לא מציאותית. אבל היסטורית התחושה דמתה לזאת של 19 בנובמבר 1977, כאשר מטוס מצרי נחת לראשונה בנמל התעופה לוד ומדלתו בקעה דמותו של אנואר סאדאת. נשיא של מדינת אויב נשא נאום שלם היסטורי על אותו הדוכן בכנסת. היסטורית התחושה גם דמתה לזאת שחצי עם חש ב־13 בספטמבר 1993, כאשר על המדשאה המערבית של הבית הלבן ביל קלינטון, יצחק רבין ושמעון פרס הבטיחו לנו קץ לסכסוך ומזרח תיכון חדש.

אבל כשסערת הרגשות שככה ודמעות השמחה יבשו, היה ברור שלתוך יום קצר ומסעיר במיוחד נדחסו שלושה אירועים שונים. השיבה של החטופים החיים אכן התרחשה, והיא לא פחות מניסית. הסיום של המלחמה כנראה קרה, והוא מרשים ומרגש. אבל ההשקה של השלום מוקדמת ומוטלת בספק. מה שהנשיא האמריקני עשה השבוע הוא לרתום את המרכבה לפני הסוסים, להכריז על חנוכת הבית לפני ההנחה של אבן הפינה. הוא הזמין את כולם למגדל טראמפ חדש, זוהר ומוזהב, אך זה טרם נבנה.

יש היגיון בשיגעון. הנחת העבודה ביסוד התהליך ההיסטורי החדש היא שהמומנטום חשוב מהתוכן והתנופה חזקה מהפרטים. הרעיון המסדר הוא ליצור מגמה שתהפוך זיוף למציאות ושקר לאמת. אבל נשאלת השאלה באיזה אירוע אנחנו נמצאים: האם טראמפ הוא סאדאת חדש או טריה לארסן חדש? האם המיזם המדיני הגדול שהוא משיק הוא שלום עם מצרים 2 או אוסלו 2?

ועידת הפסגה בשארם א־שייח' הייתה מדאיגה יותר ממבטיחה. הייתה זו הפקה של חתונה מפוארת שהחתן והכלה לא מגיעים אליה כי הוא רוצה להרוג אותה והיא רוצה להרוג אותו. בטקס הכלולות היו רק שדכנים עשירים ורבי השפעה שנשאו דברים נלהבים בשבח האהבה והשלום. במילים אחרות: אין שום דבר אורגני בשלום שטראמפ מצהיר עליו. אין צמיחה של מטה כלפי מעלה, אלא כפייה של מעלה כלפי מטה. זהו מפגן עוצמה של נשיא חזק מאוד, המנסה לכופף בכוח את המציאות כדי שתתאים למשאלות ליבו.

בפסגת השלום המוזרה הטרידה לא רק היעדרותו של ראש ממשלת ישראל נתניהו אלא גם היפקדותו של מלך סעודיה מוחמד בן סלמן ושל נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד. נכון לעכשיו, השותפות העיקרית של טראמפ לתהליך השיקום של עזה הן לא האומות הערביות הפרגמטיות, אלא שתי היריבות הגדולות של ישראל, קטאר וטורקיה. האם שתי הפטרוניות של חמאס יביאו לפירוק צבאי ושלטוני של חמאס? האם אפשר להשלים עם העובדה שנסיכות המפרץ העוינת שמימנה את 7 באוקטובר תעצב את השלום אחרי 7 באוקטובר?

מה ששלו שלו: הנשיא ה־47 של ארצות הברית עשה מה ששום מנהיג אחר לא היה יכול לעשות. אחרי שתקף באיראן הוא שחרר את החטופים, סיים את המלחמה בעזה וגרם לבצלאל סמוטריץ' למחוא כפיים לתהליך של חלוקת הארץ. אבל בתום חגי תשרי ובתום חג השלום כדאי לפקוח עיניים ולברר לאן אנחנו הולכים ולאן מוליכים אותנו. לא מן הנמנע שאייר פורס 1 הנחית כאן השבוע את אוסלו 2.