בצדק אנו מתבוננים בדאגה באנטישמיות הגואה בארה"ב ובירידה בתמיכה בישראל. הסקרים בנושא חד־משמעיים. להלן עיקרי הממצאים. סקר גאלופ, שבוחן את ההעדפה לישראל או לפלסטינים מאז 2001, מראה שב־2025 רק 46% מהאמריקנים מגלים אהדה לישראל - השפל הגדול ביותר מאז השפל הקודם, 51% ב־2001. הפלסטינים, מנגד, נמצאים בשיא, 33% אהדה.

מצבנו בקרב הרפובליקנים טוב יותר: 75% מהרפובליקנים תומכים בישראל. זהו בערך הממוצע לאורך השנים, ועלייה ניכרת יחסית ל־2001 (59%). בקרב הדמוקרטים חלה ב־2023 דרמה גדולה. לראשונה הפלסטינים זכו ליותר אהדה מישראל, ובפער – 49% מול 38%. ב־2024, בעקבות 7 באוקטובר, התמיכה בישראל ובפלסטינים ירדה והפער הצטמצם מעט ל־8%, אך ב־2025 הגיעה "הקריסה המוחלטת": 59% אוהדים את הפלסטינים לעומת 21% אוהדי ישראל – פער של 38%.

לא היה דבר דומה לזה בעשורים האחרונים. אובמה, נשיא אנטי־ישראלי קיצוני, נאלץ להתמודד עם אלקטורט דמוקרטי אוהד ישראל. אפילו בכהונת ביידן היה לישראל יתרון. כעת, מדאיג לשער כיצד יפעל מולנו הנשיא הדמוקרטי הבא.

מאז 2012 בודקים בגאלופ גם תמיכה במדינה פלסטינית. בקרב הרפובליקנים יש תנודתיות, אבל הממוצע הוא כ־35% תמיכה. התמיכה צנחה ב־17% ב־2024 (מ־43% ל־26%), אבל ב־2025 חזרה, באופן מדאיג, ל־41%. אצל הדמוקרטים התמיכה במדינה פלסטינית עולה בהתמדה, והגיעה מ־52% ב־2014 ל־76% היום. גם ב־2024 התמיכה עלתה: 7 באוקטובר לא השפיע על המגמה.

נקודה ראויה לציון היא הפילוח הדתי, שבוחנים סקרי מכון פיו. אוונגליסטים לבנים הם אוהדי ישראל - יש בקרבם פער של 46% בין דעה חיובית לדעה שלילית על המדינה. זהו גם המצב בקרב יהודים. הקתולים והפרוטסטנטים שאינם לבנים נוטים מעט לדעה לא חיובית על ישראל, והסלידה הברורה מישראל מגיעה ממי שאינם דתיים (פער של 41%) וממוסלמים (62%). זוהי החזית השמאלנית־מוסלמית שפועלת נגדנו בחריצות.

ניתוח הסקרים מראה שירידת התמיכה בישראל בקרב הרפובליקנים נובעת משני גורמים: ירידת התמיכה בקרב הדור הצעיר והתמשכות המלחמה בעזה. הדברים אינם מנותקים זה מזה; סביר שהמלחמה אחראית לחלק מהירידה בתמיכה בקרב צעירים רפובליקנים, ואפילו להאצת מגמת האנטי־ישראליות בקרב הדמוקרטים.

השאלה המעניינת כעת היא עד כמה הירידה בתמיכה בישראל, הכרוכה בהתמשכות המלחמה בעזה, היא תוצאה של אנטישמיות. במילים אחרות, האם התגובה להתמשכות הלחימה בעזה, לפחות בחלקה, היא עניין זמני הניתן לתיקון, או שעומדת בבסיסה שנאת ישראל (ושנאת יהודים) כרונית?

כדי להעריך את המצב, נרחיק עדותנו. ב־1966 יצא משה דיין, אז רמטכ"ל ושר לשעבר, לארה"ב ולווייטנאם כדי לכתוב במעריב על רשמיו מהמלחמה. ב־2005, תוך כדי מלחמת המפרץ השנייה, פרסם ההיסטוריון הצבאי פרופ' מרטין ון־קרפלד מאמר על התנסויותיו של דיין, כדי לעזור לאמריקנים להבין מה קורה להם בעיראק.

האמריקנים ב־1966 היו משוכנעים לגמרי בצדקת המלחמה בווייטנאם, אך גילו שמלחמה א־סימטרית, שבה החזק תוקף את החלש, מעוררת במערב אהדה לחלשים, כולל מצד בני־בריתם האירופים. הדימוי של אמריקנים מאורגנים, חמושים ומצוידים במיטב הטכנולוגיה, מול וייטנאמים מזי רעב בסנדלים, עורר יצר להגנת החלש. גם אם הדימוי מטעה, בכל זאת – זה הדימוי. "הצופים מהצד", כפי שמכנה אותם ון־קרפלד, חשים הזדהות עם המוכים החלשים, ולכן מייחסים לצד החזק "סדרה של פשעים". בסופו של דבר, התחושה הזו חלחלה גם לארה"ב עצמה.

התוצאה הזו, אומר ון־קרפלד, יכולה להגיע "מהר יותר או פחות" – בתלות למשל בעוצמת התעמולה של האויב, שהקומוניסטים בהחלט הפעילו במיומנות – אבל היא תגיע, ו"מי שלא מבין זאת לא מבין דבר על מלחמה – או, אומנם, על טבע האדם". מסקנתו קשה עוד יותר: "מי שנלחם נגד החלש... ומפסיד, מפסיד. מי שנלחם נגד החלש ומנצח, גם מפסיד".

האמת המרה הזו על מלחמות א־סימטריות חשובה מבחינות רבות. למשל, היא עוזרת להפיק לקחים חשובים בנוגע לניהול המלחמה הנוכחית. אבל בהקשר האנטישמיות, יש בה נקודה מעודדת. לפחות במידת מה, הרפובליקנים לא מפסיקים לתמוך בישראל, אלא במלחמה, כפי שקרה בווייטנאם ובעיראק. זו תוצאה טבעית של אופיה הא־סימטרי המתמשך, ולא ביטוי להחלפת עמדות. לפחות בחלק מהימין האמריקני זהו עניין זמני, בר תיקון; בתנאי, כמובן, שהמלחמה תיגמר.