באפריל 2024 פנתה הרשות הפלסטינית לארגון האו"ם שיקבל את "פלסטין" כחברה. בקשה קודמת מ־2011 נדחתה. רק מדינות יכולות להתקבל כחברות. המשפט הבינלאומי קובע תנאים מוקדמים לקיומה של מדינה ותנאים נוספים לקבלת מדינה לארגון. "פלסטין" אינה מקיימת אף לא אחד מהתנאים האמורים. לכן, לפי כללי המשפט הבינלאומי, גם הבקשה הזאת צריכה להידחות. בכל מקרה, הכרה של מדינות בישות שאינה מקיימת את התנאים – אין בכוחה לברוא מדינה יש מאין. במשפט הבינלאומי יש לישראל כלים להתמודד עם הניסיון לשנות את מעמד "פלסטין" המסכנת את קיומה, וטוב וראוי שתשתמש בהם.

התנאים לקיום מדינה

בכל שיטת משפט יש נושאי משפט (subjects) אשר להם זכויות וחובות בשיטת המשפט. במשפט המדינתי נושאי המשפט הם בני אדם ותאגידים ששיטת המשפט מקנה להם אישיות משפטית. בני אדם נושאים זכויות וחובות מעצם קיומם, אך זכויותיהם וחובותיהם של התאגידים הם אלה שהוענקו להם בדין.

גם למשפט הבינלאומי יש נושאים. מאז הסכמי שלום וסטפאליה (1648), אשר בעקבותיהם החליפה המדינה הריבונית את המשטר הפיאודלי, המדינות הן נושאי המשפט הבינלאומי, והן היחידות שהמשפט הבינלאומי מקנה להן זכויות וחובות מעצם קיומן.

המושג "מדינה" והפונקציות שהיא ממלאת כלפי פנים וכלפי חוץ נלמדים ממחקרי התאוריה המדינית והפילוסופיה המדינית. בנוגע לתנאי היסוד שחייבים להתקיים במדינה, יש קשר הדוק בין התאוריה המדינית למשפט הבינלאומי.

שלושת תנאי היסוד המצטברים לקיומה של מדינה במשפט הבינלאומי, כפי שנוסחו בידי המשפטן גאורג ילינק, מחייבים שלמדינה יהיו אוכלוסיה קבועה, טריטוריה מוגדרת וממשלה השולטת באוכלוסיה הקבועה בטריטוריה. באמנת מונטווידאו בדבר הזכויות והחובות של מדינות (1933) נוסף תנאי רביעי – היכולת להתקשר ביחסים עם מדינות אחרות. אולם התנאי הזה אינו נחשב הכרחי לקיומה של מדינה ואינו מוכר ככזה בפרקטיקה של המדינות. כפי שניסחה זאת ב־1992 ועידת בדינטר, שחבריה היו נשיאי בתי המשפט לחוקה של בלגיה, צרפת, גרמניה, איטליה וספרד, "הקיום והחידלון של מדינה הם שאלה שבעובדה, וההכרה הניתנת על ידי מדינות אחרות איננה תנאי נוסף, אלא הצהרה גרידא". המשפט הבינלאומי אינו מחייב מדינה קיימת להכיר במדינה חדשה, ומדינה שאינה מכירה במדינה שהתמלאו בה שלושת התנאים אינה מפירה את המשפט הבינלאומי.

קיומם של כל שלושת התנאים חיוני לקיומה של מדינה. המדינה הנטענת אינה חייבת להיות דווקא כזאת שיש בה הפרדת רשויות. גם דיקטטורות שאינן מכבדות זכויות אדם כלל ועיקר ימלאו את התנאים כל עוד יש בהן ממשלה השולטת באוכלוסייה הקבועה בטריטוריה המוגדרת. הסוגיה הזאת באה לידי ביטוי בהצהרת יחסי הידידות מ־1970 של העצרת הכללית של האו"ם, הקובעת כי "לכל מדינה הזכות לבחור באופן חופשי ולפתח את את המערכות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שלה".

"פלסטין" אינה מדינה

"פלסטין" אינה מקיימת אף לא אחד משלושת תנאי היסוד לקיומה של מדינה.

אין לה אוכלוסייה קבועה, מאחר שמעמדם של רבים מהתושבים הוא של פליטים נצחיים, שאינם רואים בעצמם תושבי קבע של השטחים האלה. הם תובעים לעצמם "זכות שיבה" (שאינה מוכרת במשפט הבינלאומי) לשטחי ישראל בתחומי הקו הירוק.

אין לה טריטוריה מוגדרת. בהסכם הביניים בין ישראל לאש"ף נקבע כי השטח של המדינה הערבית צריך להיקבע בהסכם עם ישראל. הסכם כזה לא הושג מעולם. הרשות הפלסטינית לא הייתה מוכנה לקבל שום הצעה ישראלית שתקבע את ריבונותה בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. השטח ש"פלסטין" תובעת לעצמה הוא ברובו השטח של ישראל הריבונית.

בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה חל עקרון ה־uti possidetis juris, שלפיו גבולות מדינה חדשה הם אלה שהיו בעת הקמתה, והם עומדים בעינם כל עוד לא שונו בהסכמת הצדדים. כשקמה מדינת ישראל, היו אלה הגבולות שנקבעו בכתב המנדט הבריטי כפי שאושרו בידי חבר הלאומים ב־1922 ואושררו בסעיף 80 למגילת האו"ם. הם כללו את ירושלים כולה ואת חבלי יהודה ושומרון ורצועת עזה. שום אירוע מאוחר יותר לא שינה קביעה זאת. העיקרון הזה היה הבסיס לקביעת הגבול בהסכמי השלום בין ישראל למצרים ולירדן ב־1979 וב־1994, וגם לסימון הקו הכחול (קו הנסיגה) בין ישראל ללבנון, שזוהה על ידי האו"ם ב־2000 כקו הגבול דה־פקטו, אף שאינו גבול רשמי משום שלא נחתם הסכם שלום בין המדינות. לכן ישראל לא "מספחת" שטחים שהיו כלולים בשטח ארץ ישראל המנדטורית. די בכך שהממשלה מחילה עליהם את המשפט, השיפוט והמנהל, כפי שנהגה לגבי ירושלים.

ל"פלסטין" שתי ממשלות – הרשות הפלסטינית השולטת ביהודה ושומרון וארגון הטרור חמאס השולט ברצועת עזה. לישראל תביעת הזכות הטובה יותר גם בשטחים אלה. הכרה בממשלה במשפט הבינלאומי נדירה כאשר יש אי בהירות לגבי יכולתה של הממשלה למשול, או כאשר יש תביעות סותרות לגבי השליטה על אותה טריטוריה.

התנאים לחברות באו"ם

כמפורט בסעיף 4 למגילת האו"ם, החברות בארגון מוגבלת למדינות. התנאים לחברות באו"ם נקבעו גם כן באותה הוראה: על המדינה המבקשת להתקבל כחברה באו"ם להיות "אוהבת שלום" (peace loving) ולהיות מוכנה ומסוגלת לקיים את התחייבויותיה לפי מגילת האו"ם.

אמנת אש"ף קובעת שמאבק מזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין וכי זאת האסטרטגיה הכוללת ולא רק שלב טקטי, שחלוקת פלסטין והקמת ישראל בטלות מיסודן וכך גם הצהרת בלפור ונוסח המנדט ותוצאותיהם, שרק יהודים ששכנו בארץ ישראל עד תחילת "הפלישה הציונית" ייחשבו פלסטינים, ושהפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו דרך קבע בפלסטין עד 1947 וצאצאיהם לדורותיהם, באשר יימצאו.

אמנת חמאס שוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ ישראל, וקובעת שכל אדמת ארץ ישראל היא אדמת וקף ולכן נשללת כל זיקה או זכות של יהודים או נוצרים בחבל הארץ הזה, שהנכונות להקים מדינה פלסטינית בגבולות זמניים היא רק צעד לקראת המשך המאבק המזוין לחיסול ישראל באמצעות ארגוני הטרור, ושאפשר להשתתף במשחק המדיני רק כל עוד הוא מקצר את דרך הג'יהאד להשגת היעד של שחרור פלסטין וחיסול מדינת ישראל.

תנאי מוקדם לקבלה לארגון האו"ם הוא המלצה של מועצת הביטחון התומכת בחברות. לפי סעיף 27(3) למגילת האו"ם, החלטות מועצת הביטחון טעונות תמיכה חיובית של תשע מדינות חברות, לרבות ההסכמה של כל החברות הקבועות במועצת הביטחון, אשר להן זכות וטו על החלטות המועצה. המלצה כזאת לא התקבלה מאחר שבין המדינות החברות לא נמצא הרוב שימליץ על פלסטין כמדינה "אוהבת שלום" המוכנה ומסוגלת לקיים את התחייבויותיה לפי מגילת האו"ם. לכן נדחתה בקשת הרשות הפלסטינית מ־2011 ש"פלסטין" תתקבל כחברה.

בכ"ט בנובמבר 2012, בדיוק 65 שנים אחרי החלטת החלוקה של העצרת הכללית בכ"ט בנובמבר 1947, קיבלה העצרת הכללית החלטה ברוב גדול (138 מדינות בעד, 9 נגד, ו־41 נמנעות) לשדרג את מעמדה של "פלסטין" לזה של מדינה משקיפה לא חברה, ללא זכויות הצבעה.

התשובה – החלת ריבונות

החלטה של העצרת הכללית איננה יכולה לברוא מדינה שאינה מקיימת את תנאי היסוד שנקבעו לכך במשפט הבינלאומי. החלטה של העצרת הכללית אינה יכולה להפוך ישות שאינה מדינה לחברה בארגון ללא המלצת מועצת הביטחון. גורלה של ההחלטה החדשה שתתקבל בעצרת הכללית – יהא נוסחה אשר יהא – לא ישנה את מעמדה של "פלסטין" בדין הבינלאומי. אולם איננו פטורים מלפעול כדי למנוע תרחיש עתידי, אם חלילה לא יעמוד לעזרנו הווטו של ארצות הברית במועצת הביטחון.

לפי הדין הבינלאומי, לישראל תביעת זכות לריבונות בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. לפי פקודת סדרי שלטון ומשפט, די בצו ממשלתי שיחיל את המשפט, השיפוט והמנהל בשטח שהממשלה תחליט כך לגביו. לאחר מלחמת ששת הימים ישראל החילה את ריבונותה רק במזרח ירושלים ובעיר העתיקה. הגיעה העת להרחיב את החלת הריבונות בחלק גדול ככל האפשר של השטחים האלה, לעניות דעתי לכל הפחות בשטחי C ובבקעת הירדן. בדין הבינלאומי יש משמעות רבה לאי ויתור על זכויות. את החלת הדין יש ללוות בהצהרה שישראל ממשיכה לתבוע את זכותה לריבונות בכלל השטח.

ישראל קבעה כיעד את מיטוט שלטון חמאס ברצועת עזה. הגיעה העת לקבוע כיעד גם את מיטוט הרשות הפלסטינית, המלבה את הטרור נגד ישראל ונגד העם היהודי ומשלמת ביד רחבה למחבלים המרצחים בבני עמנו. עוד יש לפעול לביטול אונר"א, כך שהפליטים הפלסטינים יטופלו ככלל הפליטים בעולם בידי סוכנות האו"ם לפליטים, ולקדם את תוכנית ההגירה של הנשיא טראמפ.

שנזכה שה'תשפ"ו תהא שנת פדות וגאולה.