בריטניה וספרד הן שתיים מהגדולות והמרכזיות במדינות אירופה שהודיעו לאחרונה על הכרתן במדינה פלסטינית. לשתיהן נמאס מ"המלחמה המיותרת בעזה", לדידן יותר מדי אנשים חפים מפשע מתים במזרח התיכון, והתשובה מבחינתן היא כמובן הקמת מדינה שחלק ניכר מתקציבה ילך לתמיכה חודשית במחבלים ושילדיה מחונכים לשנאת אדם באשר הוא יהודי.

כדאי להקשיב לשתי המדינות הללו, כי בסופו של דבר הן יודעות משהו על מלחמות מיותרות. למשל, "מלחמת האוזן של ג'נקינס". מה ששמעתם. במשך עשור כמעט, בין 1739 ל־1748, התנהלה מלחמת אדירים בין בריטניה לספרד, באשמת אוזנו של ימאי אנגלי ששמו רוברט ג'נקינס. ב־1738 נעמד הימאי הזה בפרלמנט הבריטי, אוחז בידו צנצנת ובה לדבריו אוזנו הכרותה והכבושה, שנחתכה בידי ימאים ספרדים שעצרו את ספינתו לביקורת ליד חופי דרום אמריקה. הפרלמנט דרש, הציבור געש – ובריטניה יצאה למלחמה.

בספר המרתק "האונייה", שתורגם לאחרונה לעברית, מתאר העיתונאי האמריקני דיוויד גראן (הוצאת מודן) את קורותיה של אוניית הוד מלכותו וייג'ר (Wager), שיצאה למשימה צדדית ושולית יחסית במלחמה הזאת. מטרתה, כחלק משייטת קטנה של חמש אוניות, הייתה לשדוד אוניית אוצר ספרדית שהייתה עמוסה כסף לא מעובד ומאות אלפי מטבעות כסף. אונייה כזאת הייתה נשלחת ממקסיקו לפיליפינים פעמיים בשנה בידי הספרדים כדי לרכוש סחורות באסיה, וקברניטי המשלחת קיבלו הוראה לתפוס אותה בכל מחיר. המחיר היה אדיר: מתוך אלפיים איש שנדחסו בחמש הספינות נספו יותר מ־1,300 איש.

הקרב המרכזי ב"מלחמת האוזן של ג'נקינס" היה כישלון מחפיר עוד יותר: מתקפה בריטית על מבצר ספרדי בקולומביה של היום תוכננה להיות הקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, כזה שייגמר בניצחון מוחץ. כמעט 25 אלף בריטים עלו על כמאתיים אוניות מלחמה ותקפו את העיר קרטחנה שבשליטת הספרדים. זה נגמר בעשרת אלפים בריטים מתים ובנסיגה בבושת פנים.

אילו הרגו הבריטים והספרדים זה בזה והניחו לשאר העולם, עוד היינו יכולים לומר מילא. אלא שבדרך לתאוות השליטה הבלתי נגמרת שלהן, שתי המדינות - המזדעזעות היום מכל מיצג פייק פלסטיני מבוים המשוגר מעזה – טבחו בכל מה שזז בדרך, ושדדו ורצחו ואנסו. קהילות שלמות של בני אדם נמחו מהעולם כדי שהבריטים והספרדים יוכלו לשבת תחת גפנם ותאנתם, להביט מדושני עונג אלה באלה ולטעון שהם שולטים ביותר חלקים של העולם. בדרך, מיליוני בני אדם נרמסו תחת הקולוניאליזם.

הדבר המדהים הוא שמדינות לא מעטות באירופה, שיש להן מה לומר לישראל על דיכוי עמים אחרים, מחזיקות עד היום במה שמכונה בשפה נקייה "טריטוריות מעבר לים", מקומות שרחוקים לעיתים אלפי קילומטרים מאירופה ובכל זאת הן מתעקשות להמשיך ולשלוט בהן. כך נוצר למשל האבסורד שצרפת והולנד חולקות גבול יבשתי רק באי סן־מרטן בים הקריבי. הגבול הכי ארוך שיש לצרפת עם מדינה כלשהי הוא דווקא עם ברזיל, משום שגיאנה הצרפתית בדרום אמריקה היא חלק מאדמת צרפת (ואין להתבלבל עם גינאה הצרפתית במערב אפריקה, מדינה שהצרפתים ניהלו בכיבוש קולוניאלי עד שגינאה זכתה לעצמאות רק ב־1959 וזנחה את המילה "הצרפתית").

אירופה היא יבשת שמיטלטלת אנה ואנה כמו אוניות המלחמה שיצאו לכבוש את העולם במאה ה־18. אחרי שנים של אימפריאליזם חסר גבולות תרתי משמע, היבשת עסוקה בהתאבדות כשהיא מכניסה אליה מהגרים במיליונים, אולי כדי להשקיט מעט את המצפון על מעשיה המחרידים בעבר. מקוטב אחד לקוטב אחר, כמו חולה במניה־דיפרסיה, היבשת לא מצליחה למצוא את האיזון, את דרך המלך שכדאי ללכת בה. אכן, אחרי מלחמת העולם השנייה היה נדמה שאירופה שבה לשפיות מסוימת, אבל מעשיה בעשור החולף מפריכים את התקווה הזו.

כשכל הזמן עוסקים בכאן ובעכשיו, קשה לראות את התמורות ההיסטוריות. אבל כשקוראים את "האונייה" ונזכרים שוב בתולדות אירופה, צפה אמת גדולה: מדינת ישראל, במעשיה ובמלחמתה על מקומה בעולם, מציבה בפני אירופה מראה, ומה שניבט מהמראה הזאת לא נעים לאירופים. הנה מדינה קטנה שבניגוד אלינו לא שואפת להתפשט עד אינסוף. מדינה מוקפת אויבים שכל מלחמותיה נכפות עליה. שכל חייל שנופל בה מעורר גלים של כאב בכל העם. מדינה בלי קולוניות מופרכות ברחבי העולם. מדינה ששולחת את חייליה להילחם על הקרקע באויב שנמצא מאות מטרים או כמה קילומטרים מגבולותיה. אויב שלא יושב בשקט ורק רוצה לחיות את חייו כמו הילידים המסכנים שנטבחו במיליוניהם בידי מדינות אירופה, אלא אויב ברברי ושפל שחודר ליישובים ורוצח ילדים ואימהות במיטותיהם.

לאירופה קשה להתמודד עם המודל המוסרי שמציבה מדינת ישראל. וכשקשה משחירים. רק כך אפשר להסביר את ליקוי המאורות המטורף שאוחז במדינות האלה, שרוממות הדמוקרטיה בגרונן אך במעשיהן ובהכרזותיהן מעודדות את הרוצחים המתועבים ביותר שקיימים היום על פני כדור הארץ. הן מתרצות בק"נ טעמים את תמיכתן בפלסטינים, שמעולם לא הכירו בזכותה של מדינת היהודים להתקיים כמות שהיא בחלקת האדמה הזו בשקט ובשלווה ללא הצבת תנאים ומכשולים שונים ומשונים. אבל אף אחת מהן לא תוכל להסתיר את הבושה הגדולה שרודפת את אירופה.

חשוב לומר: לא מדובר בכל אירופה. גם בבריטניה יש מי שזוכר את ההיסטוריה, מקבל אחריות על מעשיו בעבר, מסיק את המסקנה הנכונה וכתוצאה מכך גם תומך בישראל. אנחנו לא לבד, אבל מי שנוטש אותנו היה נוטש גם את ספינת המלחמה שהוא משרת בה אילו זה היה משרת אותו אישית.