הקמפיין החדש שמקדמים אויבינו ברצועה הוא "הרעב בעזה". תמונות ילדים רעבים ישנות, מזויפות באמצעות בינה מלאכותית או כאלה שצולמו במקומות אחרים בעולם, תורמות את חלקן לתעמולה הקשה נגד ישראל. התרמית זוכה לשיתוף פעולה הדוק מצד ידידי חמאס באו"ם וארגוני השמאל הבינלאומיים והישראליים, ומקבלת חיבוק אמיץ מצד התקשורת כאן בארץ.
"שלום עכשיו", "רופאים למען זכויות אדם" וארגוני שמאל מובהקים נוספים הדהדו את התמונות והטענות שיצאו מעזה. ח"כ נעמה לזימי התפייטה על "הרעב, המוות, הסבל של אזרחים"; זהבה גלאון קבעה ש"ילדים מורעבים למוות", והוגה הדעות ד"ר תומר פרסיקו הכריז ש"אין לישראל שום זכות להרעיב מיליונים ואין לה – לנו – שום זכות להמית נשים וילדים ברעב".
הצטרפו אליהם גם ארגונים כמו "קומי ישראל", שהובילו את הפגנות בלפור וקפלן, שכתב כי "יש רעב ברצועת עזה, ומדינת ישראל אחראית לו". הוא נסמך על הנתונים האמינים של "משרד הבריאות בעזה" – שהוא חלק מחמאס, כמובן.
הכי מעניין
משם זה המשיך הלאה. ערוצי השמאל המשדרים באפיקים 11, 12 ו־13 בטלוויזיה, דואופול הרדיו הממשלתי של גלי צה"ל ו"כאן", וגם אתרי האינטרנט והעיתונות המודפסת בהובלת עיתון הארץ האנטי־ישראלי – כולם משתתפים בפרסום ובהדהוד של התעמולה הזו. במופע של צביעות אופייני לתקשורת הישראלית פרסם ידיעות אחרונות באחד מימי השבוע בעמוד הראשי כותרת נחרצת: "יש ילדים רעבים בעזה". סמוך אליה הופיעה כותרת נוספת שקבעה: "כישלון בחזית ההסברה". שילוב מופלא בין הצטרפות לקמפיין אנטי־ישראלי ובין דאגה מיתממת לתדמית המדינה.
ידיעות אחרונות 24.7.2025 | צילום: ללא
שלא יהיה ספק: את חמאס לא מעניין כהוא זה כמה אוכל יקבלו תושבי עזה, אלא רק מי יחלק אותו. הוא לא דורש שייכנסו יותר משאיות מזון, אלא שהחלוקה תעבור כולה לידי האו"ם, כדי שיוכל לשלוט ב־100 אחוז מהסיוע - ולא גרגר פחות. מי שמשתפים פעולה עם קמפיין "הרעב בעזה" מסייעים לחמאס בהשתלטות מחודשת על משאבים, וכך מונעים את היכולת להכריע אותו.
מתברר שסיסמת "בכל מחיר", שצעקו אותם האנשים בדיוק בהפגנות ובאולפנים, התכוונה רק למחיר של חיי החיילים והאזרחים שלנו. כשלאויב יש בעיות באספקת מזון, כנראה זה כבר מחיר יקר מדי לשלם כדי להפעיל לחץ לשחרור החטופים.
מי שהעזו לטעון כלפי אנשי ימין, ובתוכם בני משפחות חטופים, שהם "מוכנים להפקיר את החטופים כדי להמשיך להילחם", מתגלים כמי שמוכנים להפקיר את החטופים כדי להעביר מזון לאנשים שצהלו ושמחו כשאחינו ואחיותינו נטבחו.
קמפיין ה"רעב בעזה" הוא הזדמנות מצוינת לבחון אישים שמנסים לצייר את עצמם כאנשי ימין. המבחן פשוט: מה עושים הפוליטיקאים, כמו אביגדור ליברמן, שידעו לצייץ ולהוציא הודעות נגד הממשלה במהלך אירועי הכנסת מזון וציוד לעזה? האם הם מוכנים לצאת כעת נגד הבון־טון התקשורתי החדש, ולומר שגם אם יש רעב בעזה זה לא מעניין אותם, כי הם התנגדו לעצם הכנסת הסיוע? האם לכל הפחות יגידו שהמצב בעזה הוא אשמתם הבלעדית של אנשי חמאס ותושבי הרצועה? או שמא האנשים הללו ממלאים לפתע את פיהם מים, כדי לא לאבד את המניות התקשורתיות שלהם?
נייר הלקמוס לא משקר: מי שמיישר קו בשתיקה עם הברנז'ה משמאל לא יעז לעמוד מולה גם בעתיד אם יכהן בממשלה.
כן, ברור שהמצב של תושבי עזה לא פשוט, אבל את כל מה שקורה להם הם הביאו על עצמם. צה"ל משתלט על עוד ועוד אזורים ברצועה כי צריך לנקות אותם מתשתיות הטרור שהעזתים בנו שם בכל בית ובכל פינה. בזמן הזה תושבי הרצועה נאלצים לגלות מבתיהם ולדאוג לעצמם למחסה ולמזון, כי ההנהגה שהם עצמם בחרו מסתתרת במנהרות ודואגת לעצמה בלבד.
גם כשגורמים ישראליים ובינלאומיים מנסים לסייע להם, הם עצמם מתנהגים בחייתיות מול משאיות הסיוע ומרכזי חלוקת המזון, ופוגעים בחלוקה. מעל לכול – הם אלו שיכולים להביא לסיומה של כל הסאגה הזו בכל רגע.
לצד הוויכוח אם לתושבי עזה יש מספיק מזון, יש אמת אחת פשוטה: כל מה שצריך הוא שחמאס ייכנע, יניח את נשקו, ויחזיר את החטופים החיים והמתים לחיק משפחותיהם. באותה השנייה המלחמה תיגמר, ויחד איתה כל ה"רעב" שיש או אין ברצועה.