מאז 7 באוקטובר 2023 רבים בימין הציוני מתייחסים לכל מקרה של נאיביות או פחדנות שמאלנית ביחס לישראל בתור זדון אנטישמי. במשך שנים חלק מתומכי ישראל ציירו את השמאל העולמי כולו בצבע אחיד ומאשים, תוך חיבור מוטעה בין מתונים לניאו־מרקסיסטים, לאסלאמיסטים ולקיצונים אחרים שעוינותם לישראל נטועה באידיאולוגיה. אכן, רבים בשמאל שוגים בנוגע לישראל וסבילים מול תצוגת האנטישמיות במדינתם, אך הם אינם קנאים. ייחוס אנטישמיות במקום שאינה קיימת הוא זילות של המונח. כשההאשמות מתרחבות, אנשים נוטים להתכוונן החוצה, מה שמקשה על התמודדות עם האנטישמיות האמיתית שמרקיעה שחקים.

כל זה לא מתרץ את כישלונות השמאל. הביקורת הנוקבת והמבוססת על השמאל אכן משכנעת, והיא מתחילה במענה על השאלה מדוע כל כך הרבה אנשי שמאל בזרם המרכזי נוטים באופן אינסטינקטיבי נגד ישראל.

לשם כך יש לבחון שלושה כוחות מרכזיים: אידיאולוגי, פסיכולוגי ופוליטי. מנקודת מבט אידיאולוגית, ישראל גורמת אי נוחות לשמאל העולמי כי נסיבותיה – והישרדותה בהן – בוחנות את גבולות הנחות היסוד של השמאל. דיני המלחמה הבינלאומיים, לדוגמה, אינם מבטיחים מניעת סבל אנושי, אבל אליטיסטים שמאלנים חוששים שאם אנשים יראו זאת - הם יאבדו אמון בחוק הבינלאומי. מה עושים? בולמים הערכה אמיתית של דיני המלחמה, נכנעים לישויות כמו חמאס שנלחמות בתוך אוכלוסייה אזרחית, ומצהירים שאם סבל אזרחים כזה בלתי נמנע אז אסור להילחם בקבוצות האלה כראוי.

אנשי השמאל דבקים גם באמונה בניצחון הבלתי נמנע של הטוב הטבוע באדם. הם מתעקשים שכל חברה שתקבל הזדמנות לכך תשאף לשגשוג ותבחר בשלום. אולם הפלסטינים מקוננים יותר על כישלונם לשלוט ביהודים מאשר על היעדר רווחה וביטחון לעצמם. רבים בשמאל הבינלאומי מסרבים להאמין לפלסטינים בדבריהם, מפקפקים ביכולתם לקבל החלטות, ומאשימים את ישראל בחוסר התפקוד של החברה הפלסטינית.

יחסי השמאל הבינלאומי עם הציונות מושפעים עמוקות גם מהממד הפסיכולוגי. יהודי אירופה החלו לקבל שוויון זכויות בסוף המאה ה־18, לא מפני שהאנטישמיות התפוגגה אלא משום שהמשטרים שם נאלצו ליישם את זכויות האדם באופן שוויוני. כפי שסיפר מקס נורדאו בקונגרס הציוני הראשון, האמנסיפציה התרחשה "(רק) מתוך רדיפה אחרי עקרונות". הרגשות האנטי־יהודיים היו עמוקים כתמיד.

במאה ה־20 הליברלים במערב היו להוטים לעצב סדר עולמי מודרני, אך נכשלו מול "השאלה היהודית". בשבילם הציונות הייתה יותר מפתרון לסבל היהודי - היא שימשה מזור לחוסר ביטחונם, והציעה מחילה מוסרית על כישלונם. אולם כשהקמת מדינת ישראל הולידה סכסוך חדש, המחילה המוסרית התערערה. ישראל נתפסה פחות כצדק היסטורי, ויותר כמעמסה מוסרית.

הליברליזם עיצב גם את השמאל וגם את הימין, אך האינסטינקטים האידיאליסטיים שלו – במיוחד האמונה ברציונליות הטבועה באדם – השתרשו עמוקות בעיקר בשמאל. הם טיפחו תפיסת עולם שלפיה דו־קיום בשלום הוא טבעי, ואילו אלימות היא סטייה. ישראל הופכת על פיו את החזון הזה, ומהווה תזכורת שלא תמיד אפשר לטפל בתוקפנות בדרכי שלום. לאלה בשמאל המעוגנים באופטימיות מוסרית זה מדאיג, וממילא מעורר עוינות רפלקסיבית כלפי ישראל.

הגורם השלישי הוא פוליטיקה. ראו לדוגמה את המפלגה הדמוקרטית בארה"ב: גורמים אנטי־ציוניים צמחו ופרחו בה – לא על אף דעותיהם, אלא מפני שהעוינות לישראל הפכה לסמן של אמינות בחוגים הפרוגרסיביים. דמוקרטים מתונים בחרו לשתוק לא כי חלקו אמונה קיצונית דומה, אלא כי התבטאות כזו הייתה סיכון פוליטי. התמיכה בישראל הפכה שנויה במחלוקת, מפני שאויבי ישראל היו לבעלי ברית פוליטיים. היום רבים בשמאל מסרבים להתעמת עם רטוריקה אנטישמית משום שתמריצים פוליטיים מתגמלים שתיקה.

התמהיל בין נאיביות השמאל העולמי לבין הזדון האנטישמי מזיק למאבק נגד שנאת היהודים. ביקורת שקולה על השמאל הבינלאומי עשויה לשכנע מתונים, לבודד קיצונים ולבנות קואליציות חזקות. לא כל מי שאינו מבין את ישראל הוא מקרה אבוד. חלק מהגורמים בשמאל נגישים, אבל הדרך אליהם מתחילה בהכרה בהבדל בין אישים מבולבלים או חסרי מידע, ובין אנטישמים ששואפים להיעלמות היהודים מעל פני האדמה.