המשט שניסה ״לשבור את המצור על עזה״ השבוע לא היה הראשון מסוגו, ובכל זאת היה שונה מקודמיו. המקרים הקודמים שנצרבו בתודעה הציבורית הישראלית הם הספינה קארין A ששטה הנה ב־2002 ומשט המרמרה ב־2010.

ההבדל המרכזי בין המשטים הוא באופיים: קארין A נועדה לספק נשק לארגוני הטרור בעזה, כדי לסייע להם לרצוח יהודים וישראלים; ספינת המרמרה ניסתה להביא אספקה לרצועה, ומדליין ביקש בעיקר לעשות יחסי ציבור. לראיה, הכוחות שהשתלטו על הספינה העידו שהיה בה סיוע הומניטרי מועט מאוד, ושמשתתפי המשט אכלו חלק ניכר ממנו.

מכיוון שמטרת המשט השבוע הייתה להציג את ישראל באור שלילי, המדינה נדרשה להתייחס לאירוע באופן שונה. לא עוד לוחמי שייטת 13 חסונים וחמושים משתלשלים על סיפונה, אלא תגובה שתפוצץ את הבלון השקרי שניסו המפליגים לנפח. ושוב, כמו בכל כך הרבה מקרים בעבר, ישראל הצטיינה במעשים ונכשלה בדיבורים.

מעשית ישראל עשתה את כל הדברים הנכונים. ראשית, ההשתלטות על הספינה נעשתה בלי אלימות ובלי לפגוע במי מהמשתתפים. תרמה לכך העובדה שבניגוד לשני המשטים הקודמים, על הספינה לא הוכנו מבעוד מועד כלי נשק לתקיפת החיילים. שנית, ישראל הוכיחה שהיא דואגת לשטים אחרי ההפלגה הארוכה. החיילים חילקו לעצורים כריכים, ואף הפיצו תיעוד של כך. לבסוף, בצעד חכם מאוד, הודיע משרד החוץ הישראלי שאת מעט הסיוע שנשאה הספינה תעביר ישראל לעזה באמצעים המקובלים.

בכך הבהירה ישראל: המשט היה פרובוקציה ותו לא. לו היו רוצים הפעילים להעביר סיוע הומניטרי לעזה, הם היו יכולים לעשות זאת בדרכים המקובלות דרך מדינת ישראל.

למרות הפעולה החלקה, ישראל נתנה לשונאיה גם כמה מתנות חינם. אם המצב המבצעי היה מאפשר זאת, היה רצוי לא לגרור את הספינה לנמל אשדוד, שכן הדבר אפשר להם לטעון שהם ״נחטפו״ בידי צה״ל. מוטב היה לסגור על הספינה בגבול המים הטריטוריאליים של ישראל, ולסובב אותה בחזרה בלי שהפעילים ייכנסו לשטח הישראלי.

אולם המתנות העיקריות שנתנה ישראל לפעילים האנטי־ישראלים הן רטוריות. ההודעה שפרסם משרד החוץ הישראלי נוסחה כאילו כתב אותה משפיען רשת, ולא משרד חשוב בזירה הבינלאומית. היא כללה שלל ביטויים צבעוניים כמו ״יאכטת הסלפי״. המשרד עומד בקשר עם משפיענים רבים, והיה יכול להטמיע ביטויים ומסרים בדרכים לא רשמיות, אך הוא בחר אחרת. חשוב מכך, שר הביטחון של מדינת ישראל נתן במה לפעילה קיצונית בת 22, שעד לא מזמן בכלל לא עסקה בישראל או בפלסטינים. היא ידועה בעולם, אך ההתייחסות אליה מטעם גורם בכיר רשמי העניקה לה עודף לגיטימציה ומעטה רצינות.

ההתנהלות הישראלית הייתה טובה לאין שיעור מבמקרים קודמים, והתוצאה בהתאם. העולם לא התרגש במיוחד, והשאיר את משרד החוץ הטורקי לבדו בגינוי ישראל. יש לנו הרבה מה ללמוד מכך – לטוב ולרע. לטוב, יש להתכונן מראש ולתת לפעילים האנטי־ישראליים כמה שפחות נשק במחסנית השנאה כלפינו. מנגד, משרדי הממשלה צריכים ללמוד דיפלומטיה ולוותר על החזות של משפיעני רשת. ככלות הכול, נציגי ישראל אמורים להיות חלון ראווה למדינה מתוקנת, נאורה ורצינית. את הפרובוקציות הקטנוניות אפשר להשאיר לפעילה הצעירה שראוי לא להזכיר: שתישאר לבכות בחושך, כי חשמל מזהם את הסביבה - לא פחות מדלק ספינות, דרך אגב.