אם מביטים על ההתפתחויות בעזה בעיניים של מנהיג ישראלי, חשוב להרגיש ולהבין את כובד המשקל שעל כתפיו. ממשלת ישראל והעומדים בראשה נאלצים פעמים רבות לקבל הכרעות קשות, תוך זמן קצר ונתונים חסרים, על נושאים גורליים של ממש. ברקע, אין להם זמן כמעט להתאבל על נפילתם של חיילים בקרב ולהידבק ברוח נכאים. הם חייבים להמשיך הלאה בראש מורם ומורכן בו-זמנית, ולהסתכל למציאות הקשה בעיניים, מתוך כובד אחריות.
לעיתים קשה לנו לשער, למשל, את הלחץ שמנהיגי המדינה נתונים בו מאז תחילת המלחמה בכל הקשור למתח שבין היעד להכריע את חמאס בעזה ובין הרצון להוציא עוד ועוד חטופים מציפורני המרצחים של ארגון הטרור. המתח הזה בוודאי גם מתחדד בכל פעם שעל השולחן מונחת עוד אפשרות לעסקה, עוד אישור של מבצע חשאי, עוד פריצת דרך קטנה שיכולה להוביל למשהו חדש.
צריך גם להודות ביושר: מתוך 251 ישראלים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר 2023, רק שמונה חולצו על ידי כוחות צה"ל. זהו מספר קטן יחסית, שמעיד כי שיטה זו לא צלחה עד היום. יש לכך כמה סיבות, כולל החשש לפעול בקרבת החטופים אחרי שחמאס הוציא להורג בדם קר כמה מהם כשהכוחות התקרבו, הפחד שצה"ל עצמו יפגע בהם ועוד.
הכי מעניין
רק 8 חטופים חולצו במבצע צבאי. החטופים אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו לאחר החילוץ | צילום: דובר צה"ל
הלחץ הצבאי ברצועה והמשך הפעילות של צה"ל נועדו, לפיכך, לתכלית אחרת: לגרום לראשי חמאס להתייצב לשולחן המשא ומתן, להתפשר, להגמיש את עמדותיהם ולהגיע להסכמות במתווים שנוחים יותר לישראל. בסופה של הדרך, בהנחה שישראל מעוניינת לסיים את המלחמה בניצחון, המשך הלחץ נועד לאלץ אותם להסכים למתווה שבו יוותרו על השליטה בעזה ויצאו ממנה.
ניסיונות חמאס לבדות פייק ניוז על הרג במתחם חלוקת המזון מראה על חולשתו
רבות דובר בשבועות האחרונים על ההצלחות בחידוש הלחימה ברצועה והפעלת לחץ נרחב על חמאס. לצד המשך חיסולה של הנהגת ארגון הטרור והותרת חמאס ללא מנהיגים מנוסים משדרת המפקדים שהובילה את אירועי 7 באוקטובר, ההישג של חלוקת עשרות אלפי חבילות מזון בדרום אפשר לצה"ל לממש את אחד מיעדיו - בידוד הארגון מהאוכלוסייה העזתית. לצד זאת, דחיקת תושבי עזה מבתיהם ואובדן השליטה של חמאס בשטח, מנתקים אותו עוד יותר מהאזרחים, גורעים את משאביו ומוציאים אותו מאזור הנוחות שלו לפעולות צבאיות נגד ישראל. חשוב מכך, בימים האחרונים הולכת ומתבררת אמיתות הטענה כי מחסום הפחד של עזתים רבים מחמאס נשבר, וכי תפיסת המציאות שלהם בכל זאת משתנה.
הראיה לעוצמת הלחץ שבו חמאס וראשיו נתונים היא העובדה שארגון הטרור נאלץ לעבור למאבק חזיתי בצה"ל באמצעות הפצת בדיות, ניפוח של סיפורים על הרוגים בקרב האזרחים ועוד. לא שבעבר חמאס לא השתמש בשיטות כאלה, אבל הניסיון שלו לקשור את הכזבים לחלוקת המזון מראה כי ההתפתחות הזאת נוגסת בבסיס הכוח שלו. העובדה שכלי התקשורת בעולם "אוכלים" את הסיפורים הללו ללא פקפוק, רק מדרבנת אותו להמשיך בהם. אולם, לפי שעה, זה אמצעי המאבק המוצלח ביותר שלו, אולי כמעט היחיד, נגד הניתוק ההולך וגובר מהאוכלוסייה.
בתוך כל זה, ישראל נאלצת להתמודד שוב עם הדילמה אם לעצור את הלחימה כדי לקדם עסקת חטופים נוספת, עסקה חלקית בלבד, שלא תביא לתוצאה הסופית שרצויה מבחינתה. אף שישראל נתנה את הסכמתה למתווה של ויקטוף (שיחסית נוח) וחמאס סירב לו, עוד ועוד קולות בארץ יוצאים נגד מימוש של עסקה נוספת, כזו שאינה מביאה לשחרור כל החטופים, הגליית ראשי חמאס ופירוז הרצועה. אבל ברגע האמת, כשהממשלה נאלצת לבחור אם לשחרר עוד עשרה חטופים לפחות או להתקדם מבחינה צבאית, איש אינו רוצה להיות זה שיוצא נגד האפשרות להציל עוד כמה מאחינו.
ובכל זאת, יש גם כמה שאלות שהממשלה צריכה לשאול את עצמה ולוודא שהנסיבות הפעם לא שונות מתמיד: האם תוכל באמת לחזור ללחימה אם המשא ומתן יקרוס? האם כוחות המילואים יסכימו לשוב לעוד סבב? אפילו שחרור מוקדם שלהם רק ידחוף אותם בחזרה לשגרה, ולא בטוח שממנה יצליחו או ירצו לחזור כה בקלות. נוסף על כך, ישנה גם תהייה פוליטית: האם הממשלה בכלל תחזיק מעמד ותוציא את ימיה? האם היא לא תקרוס עקב סוגיות כמו המאבק התכוף ביועמ"שית, חוק הגיוס ועוד?
על הכף מונחות שאלות הרות גורל, כמו חייהם של חטופים בעזה, לצד הסיכוי לקדם או לאבד את היכולת להשיג ניצחון על חמאס, וכן להסיר את האיום מעל הנגב המערבי ויתר ישראל. כאמור, זו לא דילמה קלה, ואי אפשר להקל בה ראש. אבל חשוב גם לבחון אותה היטב ולנתח את כל משמעויותיה לפני שמחליטים לכאן או לכאן.
קיבוץ בארי | צילום: אריק סולטן
שידור חוזר מפריז
הנה אירוע שהדילמה לגביו הרבה יותר פשוטה: הוועידה שמארגנת צרפת יחד עם ערב הסעודית בסוף השבוע הבא במטה האו"ם בניו-יורק לקידום ההכרה במדינה פלסטינית. כמו כל אירוע מדיני אחר, אומנם אסור לנו להקל בה ראש, גם בשל החשש שתעמיק את המשבר המדיני שישראל חווה באחרונה (כמה פעמים שמענו את הפזמון הזה, אגב?) או תיצור "סחף" נגדנו. בה בעת, הצרפתים עצמם יודעים גם הם שסביר להניח שבשטח, הוועידה הזאת לא תשנה דבר (אגב 2: זו לא הוועידה הראשונה שצרפת מארגנת, היא כבר אירחה כינוס להפסקת הלחימה בלבנון בשנה שעברה, ערכה ועידת לקידום השלום ב-2016 ועוד). אם כבר, הכרה בפלסטינים מעל ראשינו רק תגרום לישראל עוד יותר להתחפר בעמדתה, ובוודאי לא תשפר את מצבה של הרשות או של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון.
הממשלה בירושלים צריכה לעמוד באופן נחרץ ולהמשיך להבהיר כי תילחם ביוזמה הזאת ולא תשתף איתה פעולה, ולרתום את בני בריתנו בעולם, כמו ארצות הברית למשל, כדי לקדם את הלחץ הזה. אחרי 7 באוקטובר, מערכת הביטחון לא יכולה לקחת סיכונים. מלבד העובדה שמתן אשראי מדיני לפלסטינים אחרי הזוועות בעוטף יהיה פרס לטרור, כפי שבישראל אוהבים בצדק לומר, חשוב גם לראות נכוחה את היכולות של הצד השני: הרשות הפלסטינית החלשה לא באמת יכולה להשתלט על השטח ביהודה ושומרון, כפי שהוכיח הניסוי הכושל שערכה לסיכול הטרור בג'נין בשנה שעברה, וכן גירושה מעזה עם הזנב בין הרגליים לפני שני עשורים.
המשך המלחמה המדינית של הרשות הפלסטינית בישראל, כמעט בכל פורום בינלאומי אפשרי, מוכיח את היותה שותפה לא אמיתית לדרך לצד ישראל, וממילא, סקרי דעת הקהל מראים כי רוב הפלסטינים ביהודה ושומרון מעוניינים במאבק מזוין נגד ישראל, דבקים בזכות השיבה וקיצוניים עוד יותר מבני עמם בעזה. הקמת מדינה פלסטינית יכולה גם להפוך לסכנה מהותית לישראל, שכן היא יכולה להוות מטרה ברורה להשתלטות עוינת של איראן על השטח, דרך ירדן. טהרן כבר הפסידה את האחיזה שלה בסוריה ובלבנון, והיא לוטשת עיניים לכיוון הממלכה ההאשמית ומשם לאזור יהודה ושומרון.
השאלה היא למה הצרפתים ממשיכים להתעקש, נגד כל הסיכויים, לקידום הוועידה? הסבר אפשרי אחד הוא שהנשיא הצרפתי סבור שזו הדרך שלו להגיע לתשומת הלב העולמית, שכן עד כה מצבו עגום למדי. הסטירה המתוקשרת שחטף עמנואל מקרון מאשתו הייתה רק תסמין למצב הכללי של האהדה הציבורית כלפיו, כמו גם התיעוד שבו נראה נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לוחץ בצורה ביזרית-משהו את אצבעו ולא מרפה.
קשה להאמין שבאמת אכפת לו מהפלסטינים. מקרון עם אבו מאזן | צילום: AFP
מקרון, שלא הוכיח יכולות מדיניות גדולות בשנים האחרונות, חווה עוד יותר את בידודה של צרפת מעמדת השפעה מאז כניסת דונלד טראמפ לכהונתו השנייה. הנשיא האמריקני מנהל משא ומתן מעל ראשו בעניין המלחמה באוקראינה, לא משתף אותו בדיונים עם איראן על תוכנית הגרעין ומקדם את חזון ההגירה שלו מעזה מבלי להתייעץ עם מנהיגי היבשת. מקרון, שגם עומד בפני חשש ממשי מעליית האסלאם הקיצוני בארצו, ובוודאי מרגיש מעורער אחרי ההתפרעויות ברחבי ארצו אחרי זכיית פריז בליגת האלופות, עשוי להחליט שמעשה מדיני יוכל להשקיט את דעת הקהל וגם להחזירו לקדמת הבמה העולמית.
אם באשר למצב בלבנון ניתן לומר שלצרפת יש קשרים או מחויבויות היסטוריות שבגללם מקרון חש צורך להתערב, אין זו המציאות ביחס לפלסטינים. אומנם אסור לחשוד בכשרים (ככל שהצרפתים יהיו כאלה), אבל קשה להאמין שלנשיא מפריז באמת אכפת מהפלסטינים. כמו רבים אחרים לפניו, הוא משתמש בסוגייה הזאת כקרדום לחפור בו לצורך קידום האינטרסים האישיים שלו.
אסור לנו להשתתף במשחק הזה. טוב עושה ישראל שהיא מתייחסת ברצינות לוועידה, ועליה להבהיר היטב מה יקרה אם האירופיות ינסו לכפות עליה פתרון לסכסוך מעל ראשה. אחרי שהנשיא טראמפ פוצץ את בועת שתי המדינות והציע חזון אחר ושונה לרצועת עזה, אי אפשר לתת למצב לחזור לקדמותו גם ביהודה ושומרון. היינו בסרט הזה. עכשיו צריך להתקדם הלאה ולחשוב על פתרונות אחרים.
אלי קלוטשטיין הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי