כמעט עשרים שנה אחרי ההתנתקות מגוש קטיף, מדינת ישראל ניצבת בפני דילמה דומה: לנטוש את עזה או להמשיך לאחוז בה בציפורניים? כאז כן עכשיו, רוב מעצבי דעת הקהל דורשים לנטוש, ואילו הציבור הכתום מתנגד. רק הממשלה לא בדיוק אותו הדבר: היא הייתה רוצה להישאר, אך מתקשה לעמוד בלחץ התקשורתי ולהתייצב בעוז מול הסקרים וארה"ב.

נכון, ב־2005 לא היו לנו עשרות חטופים בעזה, רק בזכות ההתנתקות יש, ואף על פי כן זה כמעט אותו הדבר: מדינת ישראל עומדת לבחור מחדש באופציית הכניעה לטרור, כאילו שום לקח לא נלמד ממה שקרה לפני 602 יום בחניון רעים, בלב שדרות, באופקים ובשאר מרחבי הנגב המערבי.

טיוטת הסכם ויטקוף-חמאס, כפי שדלפה היום, אומנם אינה סותמת רשמית את הגולל על אפשרות חידוש המלחמה בעתיד ומיטוט חמאס - אולם קלושים הסיכויים שאכן נוכל לחדש ולמוטט. מנגד יש סיכוי מצוין שחמאס ישתקם. אחרי שלב א' של העסקה יגיע שלב ב', ואז מרוב האולפנים ומקהילת הפרשנים תעלה דרישה נחרצת: להסתלק לגמרי מעזה, לצאת מציר מורג, להחזיר את פילדלפי לידי חופרי המנהרות וחוטפי היהודים. הרי אין ספק שחמאס לא יגנוז את נשק החטיפה אחרי שהפיק ממנו הישגים כה כבירים: שחרור כל אסיריו הכבדים ונסיגה צה"לית לקווי 6 באוקטובר.

ב־2005 צה"ל ושב"כ הצליחו כבר למגר את האינתיפאדה השנייה, ודווקא אז אריאל שרון נשבר. ב־1993 יצחק רבין ושמעון פרס הלכו לאוסלו במקביל לדעיכת האינתיפאדה הראשונה, מפני שסבלנותם פקעה עוד קודם. גם עכשיו, בגזרת עזה, אפשר כבר לראות באופק את הכרעת חמאס. רבבות עזתים עומדים בתור לאספקת מזון ישראלית, ובכל זאת ישראל הולכת ומאבדת את יכולת נשיכת השפתיים. ההיסטוריונים יבינו לליבה, אך גם יטרחו לציין את המחיר הכבד של מחסור באופי.