בסרט הפולחן "חגיגה בסנוקר", משנות השבעים, יהודה ברקן מגלם שתי דמויות הפוכות. את עזריאל, ה"צדיק אורגינל", ש"לא שותה, לא מעשן, לא משחק סנוקר. חסיד אומות העולם ממש"; וגם את אחיו גבריאל, העבריין דמיקולו ("יש לו מזל שלא חנקתי אותו"). הבלבול שחווה הקהל הוא חלק מסיפור ההצלחה של הסרט האייקוני.

בעתירה נגד מינויו החוזר לתפקיד השר לביטחון הפנים, הצליח בן־גביר לעשות "עזריאל וגבריאל". שופטי בג"ץ קיבלו "הודעה" ממאדים, ו"תגובה מקדמית" מנוגה – שתיהן מטעמו של כבוד השר. איך הטקסטים המנוגדים מתיישבים? הם לא. אלא אם כן זה בדיוק מה שבן־גביר ביקש להשיג – לבלבל אותנו באמצעות סתירה בגוף הטקסט.

את המסמך הראשון, תחת הכותרת "עקרונות ביחס לממשק בין השר לביטחון לאומי ומשטרת ישראל", הגישה עבורו היועמ"שית גלי בהרב־מיארה בעקבות מו"מ ארוך. היא מבקשת מבג"ץ לדחות את העתירות, לאחר שהשיגה שורת הסכמות עם השר בנוגע לגבולות המותר והאסור בדרך שבה הוא ינהל את המשרד לביטחון לאומי.

על פי הודעת היועמ"שית, בן־גביר הפנים את הלכות תשובה לרמב"ם: התחרט, התוודה וקיבל החלטות טובות לעתיד. הוא התחייב שלא להתערב בהפעלה מבצעית של המשטרה; לקבוע מדיניות כללית אך לא להתערב בהחלטות מבצעיות; להימנע ממגע ישיר עם שוטרים ומפקדים בשטח, לא לבחוש בקידום קצינים זוטרים, ובשום אופן לא להתערב בפעילות אגף החקירות. מדהים איך אנשים יכולים להשתנות.

אבל אז בא המסמך השני, התגובה המקדמית של בן־גביר עצמו לבג"ץ (באמצעות עו"ד דוד פטר), ובעצם לציבור. כאן בן־גביר משלב הילוך, לוחץ על הגז, ופותח על היועמ"שית במאתיים קמ"ש. הוא מאשים את היועצת בהסתרת המענה המפורט שהוא הגיש לה ביחס להאשמות כלפיו; טוען שהמסמכים שעליהם התבססה הם "שגויים", "בשקר יסודם" ו"מסתירים מבית המשפט עובדות יסודיות"; מייחס לה "הטעיות של ממש של בית המשפט הנכבד" בנוגע למכתב ראש השב"כ, שלטענתו מוכיח כי "לא דבק רבב בהתנהלות השר לביטחון לאומי"; ומטיח בה "טעויות, הטעיות, הכפשות כוזבות וכן טענות לאי־לגיטימיות של התנהלות שגרתית לגמרי של נבחר ציבור".

את עצם שיתוף הפעולה שלה עם העתירה הוא מתאר כהפיכה שלטונית במסווה משפטי: "עותרים אלו סבורים כי יש לשלול מהציבור הישראלי את האפשרות לבחור במפלגה ובנציג ציבור שעמדותיהם אינן עולות בקנה אחד עם עמדות 'האליטה'". לדבריו, "הכשרת ההתערבות הממשית והיומיומית של היועמ"שית בכל הנוגע להתנהלות שר מכהן, חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה".

משהו לא מסתדר פה. אם היועמ"שית פעלה בצורה כה מחפירה, למה הלכת לקנוֹסה והתחננת לסליחה ומחילה? אם כל דבריה שקר ומרמה, מדוע נכנעת ללא קרב והנפת דגל לבן? אם זו האמת שלך, מדוע אתה לא הולך איתה עד הסוף?

ובכן, ייתכן שהתשובה פשוטה יותר ממה שנדמה: בן־גביר פועל בשני מישורים, מול שני קהלים, ומשמיע לכל אחד מהם את מה שהוא רוצה לשמוע. כשהוא נדרש לפעול במציאות ולהביא תוצאות, מול בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה, בן־גביר משחק את עזריאל – זהיר, מהוגן, ממושמע. הוא מסכים למגבלות, מקבל את שלטון החוק, מוכן לשים מחסום לעצמו ולאנשיו כדי להימנע ממעורבות פסולה במשטרה. מבחינתו זהו מהלך פרגמטי: שימור כוח, מניעת הדחה והמשך שליטה.

אבל מול הבייס שלו – שם מדבר גבריאל. פרגמטיזם אאוט, אש ולהבות אין. הוא לא רק מתעמת עם היועצת אלא מציג אותה כאויבת העם; לא רק דוחה את העתירה, אלא גם מזהה בה קונספירציה של הדיפ־סטייט. מול הבוחרים הוא לא רוצה להיראות כמי שנכנע לממסד, אלא כמי שנאבק בו. הכפילות משרתת אותו: איש המערכת לצרכים טקטיים, ואיש המהפכה לצרכים רטוריים. מהפוזיציה הזו אין בעיה לחתום על עקרונות מרסנים ביום רביעי, ולפעול ברוח הפוכה לעקרונות הללו ביום חמישי.

זה מסביר גם את הוויכוח שלו עם הרמטכ"ל השבוע. בעיצומו של דיון על היקף הסיוע ההומניטרי לעזה, דרש בן־גביר מהרמטכ"ל להפציץ את מחסני המזון ברצועה. הרמטכ"ל השיב כי הפצצה כזו מנוגדת לדין הבינלאומי ו"תגרום נזק מדיני חמור לישראל". בן־גביר הרים את קולו ויצר מהומה על לא מאומה, אף שהוא מודע היטב למגבלות הדין הבינלאומי. זו שיטה. הצהרות שלא קשורות למציאות אלא לרטוריקה הן חלק מהאסטרטגיה: הפרדה בין המציאות ובין הבייס.