חוזרים לבתי הספר אחרי קיץ ארוך וחודש חגים, היישר לתוך הבחירות. מערכת החינוך חוזרת למרכז השיח, והתוכניות לשינוי רבות, אך מעטות מהן מתחילות באנשים שאמורים להפוך אותן למעשה חינוכי. לצד השאלות על תקציבים, סמכויות ותוכניות לימודים, חייבת לעמוד שאלה נוספת: מה אנחנו מצפים מהמורה שעומדת היום מול כיתה, ומה אנחנו נותנים לה כדי שתוכל למלא את תפקידה?

לפני יותר משלושים שנה פרסם פאולו פריירה את הספר "מורה כן, דודה לא". המחנך הברזילאי התנגד לתפיסה הרואה במורה אישה נחמדה שתפקידה לשמור על הילדים בזמן שהוריהם עובדים. מורה היא אשת מקצוע ומחנכת, בעלת ידע, עמדה, אחריות ותפקיד חברתי ופוליטי, במובן העמוק של המילה. דרכה הילד לומד להבין את העולם ואת מקומו בתוכו.

לאחרונה ביקרתי בהונגריה ולמדתי על התהליך שהוביל ויקטור אורבן לאורך 16 שנות שלטונו. ממשלתו ריכזה את מערכת החינוך, צמצמה את האוטונומיה של בתי הספר, חיזקה את שליטתה בתוכניות הלימודים והחלישה את יכולתם של המורים למחות ולשבות. גם הזיכרון ההיסטורי והמרחב הציבורי גויסו לעיצוב סיפור לאומי התואם את תפיסת השלטון. זה היה ניסיון לעצב את האופן שבו דור שלם מבין את עברו, את זהותו ואת מדינתו.

ואז הגיעו בחירות 2026. אורבן הפסיד, והצעירים היו כוח חשוב בשינוי. כמחנכת, אני שואלת כיצד דווקא הדור שגדל בתוך המהלך הזה התקומם נגדו.

יש כאן לקח חשוב על גבולות כוחו של שלטון המבקש להכפיף את החינוך לצרכיו. אפשר לשלוט בתוכניות הלימודים, אבל אי אפשר להכתיב לדור שלם כיצד לחשוב, ואי אפשר לדלג על המחנכים. בין המשרד לבין הילד עומדת מורה, בעלת ניסיון, שיקול דעת ועמדה. היא אינה צינור חלול להעברת מסרים. גם התלמידים אינם רק כלי קיבול. הם שואלים שאלות, חשופים לעולם ומזהים את הפער בין המילים שאנחנו אומרים למציאות שאנחנו יוצרים.

במערכת הבחירות בישראל מוצעות רפורמות של ביזור סמכויות, חוזים אישיים, תגמול לפי ביצועים ושילוב בינה מלאכותית. כל הצעה מחייבת לבחון את מקומה של המורה. האם היא שותפה בעיצוב השינוי או רק מבצעת אותו? האם מחזקים את סמכותה ואת יכולתה להתאגד ולהשמיע קול? ומהי בכלל תפוקה בחינוך? ציונים? ידע מקצועי? מוביליות חברתית? התפתחות ערכית? ובעיקר, האם נותנים לה כלים למלא את תפקידה?

אי אפשר לדרוש ממורה לחנך לערכים, להוביל קבוצה, לנהל מחלוקת, לזהות מצוקה, להתמודד עם אלימות וחרם, לטפח זהות וללמד בעידן הבינה המלאכותית, ואז להשאיר אותה לבדה מול ארבעים תלמידים והוריהם, בלי זמן, ליווי והכשרה מספקת, ולהמשיך לשחוק את מעמדה בציבור.

המחסור במחנכות ובמורים מקצועיים מורגש בכיתות של ילדינו. קל להפנות את הכעס למנהלת או לרשות המקומית, אבל אחרי שנים של שחיקה, האחריות היא של המדינה ושלנו כחברה. כדי למשוך כוחות חדשים ואיכותיים, עלינו להפוך את החינוך למסלול מקצועי מבוקש.

לקראת הבחירות אנחנו מוטרדים מהביטחון, מהכלכלה ומהשאלה איזה מחנה ינצח. אני מפצירה בנו לדאוג גם לחינוך. לבחון מי מבקש לדלג על המחנכים וליצור צינור ישיר לתלמידים, ומי מבקש לחזק את האנשים שבידיהם מופקד דור העתיד.

ישראל זקוקה למהלך לאומי לחיזוק החינוך הציבורי ולצמצום פערים. האחריות אינה יכולה לעבור לספקים חיצוניים או להיות תלויה בעושרה של הרשות המקומית. המדינה חייבת להבטיח תקצוב דיפרנציאלי, כוח אדם, תשתיות, הכשרה ותנאי עבודה ארציים, ולצידם חופש מקצועי לפתח מענים מקומיים.

אנחנו זקוקים לחינוך ציוני ודמוקרטי, המחבר אהבת עם וארץ עם שוויון, חירות ושלטון החוק. למורות ולמורים הגאים בישראליותם, בעלי חשיבה ביקורתית ומצפן מוסרי, שיודעים להחזיק מורכבות, לנהל מחלוקות וליצור תקווה.

המורה היא לא דודה. היא גם לא צינור ממשרד החינוך אל הילד. היא מחנכת. היא לבה של מערכת החינוך, ובכל בוקר אנחנו מפקידים בידיה את עתידה של מדינת ישראל.