דמיינו כיתה בת שלושים תלמידים. כשעשרה מהם חווים בדידות קשה, נידוי או חרם גלוי, המבוגרים מציעים להם את הפתרון המוחלט: אתר אינטרנט חדש ומוקד טלפוני לקבלת דיווחים.

המספר הזה, אחד מכל שלושה, הוא נתון אמת, ובגללו הקים נשיא המדינה פורום לאומי שיטפל בחרמות. הפורום מאגד יחד משרדי ממשלה, ובתוכם משרדי החינוך, הרווחה, הביטחון הלאומי וכן את השלטון המקומי, והוא אמור להשיק אתר אינטרנט ולגבש דרכי התמודדות.

זהו צעד ראוי. חשוב ביותר להתמודד מערכתית עם חרמות, ויישר כוחו של כל מי שעוסק בכך. אך הפתרון הזה מגלם תסמין של בעיה עמוקה: הניסיון להתמקד בכיבוי שרפות חברתיות במקום לטפח ערכי יסוד חשובים.

האם בכל פעם שתופיע בחיינו מצוקה חברתית נקים עוד פורום ונשיק שוב אתר אינטרנט ייעודי? ואם יתברר, למשל, שלא קולטים עולים חדשים, אלא לועגים להם בשל מבטאם ובשל לבושם - שוב נקים מטה לאומי? לא נכון להתמודד נקודתית עם כל תופעה, חמורה ככל שתהיה. יש צורך להעמיק את החינוך בכלל ואת החינוך לערכים בפרט.

הבעיה נמצאת גם באופי המענה המוצע. יש בני נוער הצופים בחרם מן הצד, והתוכנית חותרת להניע אותם לדווח למבוגרים. כלומר, יש כבר חרם, וכל תפקידנו הוא לגלותו. כמובן, אם יש תופעה פסולה, חיוני לדווח עליה. אך העיקר אינו דיווח לאחר מעשה, אלא חינוך ערכי שימנע את החרם מראש.

בחינה מעמיקה מלמדת כי אם יש בעיה, אין מנוס מהצבת רשת ביטחון, כפי שעושים כבאים המגיעים לכבות שרפה. עם זאת, מראש היינו רוצים שלא יהיו שרפות. כלומר, אולי יש מקום לתוכנית חירום שתעסוק ב"כיבוי השרפה" של חרם או של כל תופעה אחרת, אך המאמץ העיקרי צריך להיות בחינוך לערכי יסוד.

לא לחינם אמרו חכמינו שיש "דרך קצרה שהיא ארוכה, ודרך ארוכה שהיא קצרה". מי שמחפש מזור מהיר יסתפק במוקדי דיווח ובלחצני מצוקה. אולם אישיות הצעיר אינה נבנית בקיצורי דרך. השליחות העמוקה של החינוך אינה לבלום פגיעות, אלא לעצב אישיות מאירה, המבקשת מיסודה להוסיף טוב, להושיט יד ולראות את הזולת.

מלאכת העיצוב הזאת איננה יכולה להימסר לאלגוריתמים ולטכנולוגיות של בינה מלאכותית. היא תובעת נוכחות חיה של מחנך אוהב, הפוסע בעקביות בדרך הארוכה שהיא קצרה, ונוטע בלבבות אמפתיה, אחריות ודעת.

העניין הזה פשוט, ועל כן עולה השאלה מדוע אחרים לא רואים אותו. וכי אין הם מבינים שצריך לעסוק בחינוך ליסודות ולא רק בזהירות מפגיעות? לדעתי, חלקם מעדיפים במודע לעסוק ב"סור מרע", ונרתעים מלעסוק ב"עשה טוב" - וזאת מהסיבה הפשוטה שאם רוצים לחנך לערכים, צריך להגדיר לאילו ערכים ראוי לחנך. כל עוד המסר היחידי הוא לא להציק לחבר, כולם יכולים להסכים על כך. אך ברגע שעוסקים באור שמאיר את חיינו, עולה מעצמה השאלה בדבר זהותו - וכאן יש הבדלים גדולים בין זרמים בתוכנו.

בדיוק באותו אופן מעדיפים לעסוק ב"חינוך חברתי" ולא ב"חינוך", כי חיי חברה תמיד צריכים להיות מתוקנים. הרי לזה מסכימים כולם. אך חינוך לאהבת הארץ? באילו גבולות? וחינוך לאהבת העם כולל רק יהודים או גם כאלה שאינם יהודים? כך אפילו במקרה של טיפוח ערכי המשפחה - לאיזה "סוג" משפחה יחנכו? גם כאן, החשש האמיתי אינו טכנולוגי אלא אידאולוגי. החברה חוששת להכריע לאילו ערכים לחנך, ומתוך פחד מוויכוח על תוכן ה"עשה טוב" היא נסוגה למכנה המשותף הנמוך והבטוח של "סור מרע".

השאלה מובנת, אך גם התשובה ברורה: מוטב שהעם יהיה מחונך וערכי, אף אם לא כולם מסכימים על כל הערכים, מאשר שהעם יהיה נטול ערכים רק כי לא רוצים לעצבן את החושבים אחרת. חרם חברתי הוא תופעה חמורה וראוי להיאבק בה, אך חשוב עוד יותר לחנך לערכי חיים.

ההתמקדות ב"סור מרע" נוחה וקלה, שכן אינה דורשת הכרעות עקרוניות. איש אינו חולק על הצורך בבלימת אכזריות. אך חינוך אמיתי אינו מסתפק בחיטוי הפצעים, אלא דורש נכונות להכריע ולחנך ל"עשה טוב".

עלינו להיישיר מבט ולהודות: רק תביעה לחינוך ערכי עמוק, המושרש בתורת ישראל, בערבות הדדית ובאחריות מוסרית רחבה, תבנה בקרב ילדינו חוסן פנימי ומצפן יהודי. אל מול חומות הניכור והחרם, לא די בלחצני מצוקה. רק אורם של ערכי חיים יבטיח את עתידנו כחברה בריאה וצומחת. תפקידנו אינו רק להכשיר את הנוער לדווח על האופל, אלא ללמדו להאיר.

הרב ד"ר יונה גודמן הוא סמנכ"ל חינוך ופדגוגיה במרכז ישיבות ואולפנות בני־עקיבא