לפני שהפכו לאנשי ציבור: הרגעים מבית הספר שעיצבו אותם

ילקוט חדש, מורה שלא מכירים, כיתה מלאה בפנים זרות והחשש הקטן שמלווה כל התחלה. עבור חלקנו היום הראשון בבית הספר נותר בעיקר תמונה באלבום; אצל אחרים דווקא הרגעים שהגיעו אחריו – הצלחה, כישלון, מילה טובה או תחושת זרות – הפכו לשיעור שנשאר הרבה אחרי הצלצול האחרון. לקראת 1 בספטמבר, ביקשנו מאנשי ציבור לחזור אל בתי הספר שבהם גדלו ולספר על החוויות שעיצבו אותם.

"היא ראתה שלושים ילדים, ולכל אחד עולם משלו"

ח"כ אבי מעוז, יו"ר מפלגת נעם לישראל

המורה שלי בכיתה א' הייתה בת שבע יוסיפון ע"ה. אישיות משכמה ומעלה, מורה שהשאירה בי חותם עד היום.

אני זוכר במיוחד רגע קטן, שאולי מבחינתה היה שולי, אבל מבחינתי הוא נשאר. באחד הימים הגעתי לכיתה בלי מצב רוח. הייתי ילד בכיתה א' ולא ידעתי להסביר בדיוק מה עובר עליי. המורה בת שבע שמה לב. באמצע השיעור היא התכופפה אליי ושאלה בשקט: "הכול בסדר?" אמרתי שכן, והיא לא הסתפקה בתשובה.

בהפסקה היא קראה לי הצידה, ישבה לידי ושאלה שוב. לא הייתה שם דרמה ולא נאום גדול. רק מורה שהרגישה שילד אחד בכיתה שלה קצת פחות שמח היום – והיה לה חשוב לדעת למה.

בדיעבד, זה בדיוק מה שהפך אותה למי שהייתה. היא לא ראתה מול העיניים כיתה של שלושים תלמידים. היא ראתה שלושים ילדים, ולכל אחד מהם עולם משלו.

ילד בכיתה א' הוא כמו עץ צעיר ורך. כל מילה, כל מבט וכל יחס יכולים להשפיע על הכיוון שבו יצמח. לפעמים מילה טובה בונה ביטחון לשנים, ולפעמים עצם הידיעה שמישהו רואה אותך ושאכפת לו ממך היא מתנה שנשארת לכל החיים.

למורים יש אפוא תפקיד שהוא הרבה מעבר ללימוד חשבון, קריאה וכתיבה. הם מעצבים נפשות. הם פוגשים ילדים בתחילת הדרך, כשהם עדיין רכים ופתוחים להשפעה, וכל יחס שלהם יכול להפוך לחלק מהאדם שהילד יהיה.

בת שבע יוסיפון ע"ה הייתה עבורי מורה כזאת. שנים חלפו מאז כיתה א', אבל האכפתיות שלה עדיין איתי. וזה המסר הגדול לכל מורה: בסופו של דבר, מורה לא באמת נמדד רק בכמה חומר הספיק ללמד, אלא בכמה נשאר ממנו בתלמידים.

"איך זה קורה לי, התלמידה המצטיינת?"

אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, הציונות הדתית

הלם, מבוכה וכמעט אובדן עשתונות – אלה התחושות שליוו את המעבר שלי מבית הספר היסודי בקריית היובל בירושלים אל התיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה, המוסד שהוריי עשו כל מאמץ שאתקבל אליו.

אני זוכרת היטב את התחושות הקשות האלה בימים ובשבועות הראשונים בבית הספר החדש. את הרגעים שבהם הבנתי שלכולם יש חברים שאיתם הגיעו כחבורה מבית הספר הקודם, ולי אין אף אחד, כי עברתי לבד.

את השיעורים הראשונים בחשבון ובאנגלית, שבהם כולם משתתפים ומבינים, ואני – לראשונה בחיי – לא מבינה, לא מצליחה להתחבר וגם לא מעזה לשאול, מרוב בושה.

ואת הציונים על המבחנים הראשונים: מספרים שמעולם לא הורגלתי לראות. חמש? ארבע? מה לי ולציונים כאלה? אני מקפלת במהירות את דף המבחן, שלא יראו חלילה את המספרים המבישים. אחר כך מגיעות הדמעות בחדר השירותים, שאליו מיהרתי כדי לבכות בסתר, שלא יראו. איך זה קורה לי? לי, התלמידה המצטיינת ביותר בכיתה?

שנות הלימודים ביסודי עברו עליי בקלות ובכיף. בלי שום מאמץ הייתי תמיד הראשונה בכל המקצועות. אלא שהתקרה של בית הספר היסודי שבו למדתי הייתה נמוכה בפער מהרצפה של בתי הספר שמהם הגיעו רוב תלמידי התיכון. והנחיתה־נפילה הזו הייתה קשה, בלתי צפויה ומרסקת.

לעולם אכיר תודה להוריי האהובים, שהבחינו בקושי שלי ונתנו לי גם את הכלים להתגבר עליו וגם את האמונה והביטחון שאני יכולה. סדרה של שיעורים פרטיים העלתה אותי על המסלול ואפשרה לי להשתלב, גם בלימודים וגם בחברה.

ובסופו של יום, היא גם הקנתה לי שיעור חשוב לחיים.

"אל תכניסי יהודים לכלובים"

ללי דרעי, מפלגת "עמך ישראל" בראשות עופר וינטר

ריח של ילקוט חדש, של דפים ריקים, של התחלה. אני נזכרת בשני ימי 1 בספטמבר ששינו אותי.

הראשון היה בצרפת. למדתי שם בבית ספר יהודי. בצרפת לא היו "מגזרים". היינו פשוט יהודים, וזה הספיק לנו. אשכנזים לצד ספרדים, דתיים לצד חילונים, תלמידים שהגיעו לבית הספר במרצדס של ההורים וכאלה, כמוני, שנסעו במטרו.

המרקם החברתי בכיתה היה מגוון להפליא, ואיש לא חשב שיש בזה משהו יוצא דופן. פשוט היינו יחד, וזה היה מובן מאליו.

השני היה כשעליתי ארצה, בכיתה י'. מהר מאוד גיליתי שאני כביכול "חייבת" לבחור מגזר. חרדית, חרד"לית, דתייה, דתייה לייט או חילונית?

להורים שנשארו בצרפת כתבתי מכתב שבו תיארתי להם את החברה הישראלית על כל כיפותיה, תאיה, שבטיה ומחיצותיה. "מה אנחנו?", שאלתי את אבא.

אבא שלי ז"ל השיב לי במשפט אחד, חד וצלול, שמלווה אותי עד היום: "אל תכניסי יהודים לכלובים".

כמה שנים לאחר מכן קראתי שיר של הרב קוק זצ"ל, שבו הוא מבקש: "אל תסגרוני בשום כלוב. לא גשמי ולא רוחני". היום אני מוסיפה: גם לא מגזרי.

כשילדינו חוזרים לכיתות, אני מבקשת מעצמי, מההורים ומהמורים: אל נחייב אותם להיכנס לכלוב, ואל נכניס אותם אליו בעצמנו. שיגדלו בטוחים בזהות שלהם: הם יהודים, שייכים לאומה גדולה. הם ישראלים, עם עבר, הווה ועתיד מפוארים. כל השאר – פרטים.

"ילד מבחוץ, ומורה אחת שראתה את הקושי"

נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר ויו"ר מפלגת ביחד

הבוקר נפתחת שנת לימודים חדשה. גם אני שולח שני ילדים לבית הספר, וגם אצלנו בבית יש המון התרגשות.

אני רוצה לספר לכם משהו אישי.

בכיתה ד' חזרתי לארץ אחרי כמה שנים בארצות הברית, עם עברית דלה ותחושה שאני ילד מבחוץ. הלימודים לא היו הצד החזק שלי. קיבלתי "מספיק", "טוב מינוס" ו"כמעט טוב".

אבל אישה אחת, מרים ויינפלד זכרונה לברכה, המחנכת שלי בבית הספר היסודי, ידעה לראות את הקושי ולהתמודד איתו.

מרים הטילה עליי משימות קטנות שבנו לי לאט־לאט את הביטחון, וידעה לתת לי משוב שעזר לי מאוד ברגעים הקשים.

אי אפשר להפריז במשמעות של מילה טובה ממורה לילד בגיל צעיר. המורים הם המשאב החשוב ביותר במערכת החינוך, ואנחנו צריכים לתת להם את הכלים, הסמכות והגיבוי כדי להצליח.

תודה למרים ז"ל, שיש לה חלק גדול בעיצוב שנות החינוך היסודי שלי. לנצח תהיי בליבי.

המשימה הגדולה של מערכת החינוך שלנו פשוטה: לא לוותר על אף ילד. אסור לנו לקבוע מראש מה יהיה עתידו של ילד לפי היישוב שבו נולד, המגזר שאליו הוא משתייך או בית הספר שבו הוא לומד.

תלמידות ותלמידי ישראל, אני אוהב אתכם ומאמין בכם.

"בכל שנה הייתי צריך למצוא מחדש את המקום שלי"

יועז הנדל, יו"ר מפלגת "בית ציוני, המילואימניקים"

מערכת החינוך קיבלה אותי בכיתה א' למקום הכי חם ומסודר שיש: בית הספר היסודי נצח בנים בפתח תקווה. המורה שושנה, שעד היום אני זוכר אותה לטובה. תלבושת אחידה, חולצה כחולה ואפילו כיפה כחולה. אחד כמו כולם.

אין לי הסבר חינוכי טוב לאופן שבו משם התגלגלתי למעבר ממקום למקום כמעט בכל שנה בתיכון. אבל המתח הזה, בין הסדר והצבע האחיד לבין השיער הפרוע בתיכון וחוסר היציבות, הוא חלק ממה שהפך אותי למי שאני היום.

התחנה האחרונה הייתה תיכון מקיף אריאל, היעד שאליו הגעתי אחרי אינספור בתי ספר. באלקנה, היישוב שבו גדלתי, אחרי חטיבת הביניים הוסללו כולם לישיבות תיכוניות ברחבי הארץ, בעיקר ישיבות בני עקיבא.

שבועיים מחוץ לבית, רחוק מהפיקוח של ההורים, עם סדר יום עמוס מאוד משש בבוקר ועד שמונה וחצי בערב.

גם אני הייתי שם בכיתה ט', בכיתה י' ובכיתה י"א – אלא שבכל פעם במקום אחר. שוב ושוב עברתי בשל חוסר התאמה: לא לזמנים, לא לתוכן ולא לדרישות הדתיות.

אחד האתגרים הגדולים בכניסה לבית ספר הוא האתגר החברתי: למצוא את מקומך בעולם. בעיניים של צעיר כמעט אין דבר חשוב יותר מלהשתייך לחבורה הנכונה. את ההרגלים החברתיים שלנו כמבוגרים אנחנו מאמצים בשנים האלה.

את התהליך הזה הייתי חייב להתחיל בכל פעם מחדש: חברים חדשים, רעיונות חדשים וגם מורים חדשים.

ההתמודדות הפכה לפתרונות מעשיים. במקום ללמוד התעסקתי בטיולים עם חברים. מפה, מים וטרמפים לרמת הגולן או לערבה. שיחות ארוכות לתוך הלילה, דיונים על המדינה ועל הצבא.

ובתיכון, היעד האחרון שלי, המון אימונים לצבא. לא הבגרויות היו היעד אלא השירות הצבאי.

תקופת הלימודים מעצבת אדם, ולא משנה מה עובר עליו. כל כיתה היא עולם חברתי קטן, וכל כישלון הוא שיעור גדול בהצבת יעדים.

הכרת הטוב שלי היא למערכת שידעה להכיל. לא כולם בתלבושת אחידה, אבל בכולם יש משהו שמחכה להתפרץ מתישהו. את המשהו הזה תפקיד המורים למצוא ולפתח.

שנה טובה לכל התלמידים החדשים.

"בית הספר לא נגמר בקירות"

שירה שפירא, מפלגת "בית ציוני , המילואימניקים"

למדתי בתיכון הדתי פלך, שהוסב מבית מגורים קטן למשכן לימודים. תמיד נתקלנו זו בזו במדרגות הצרות, כי פשוט לא היה מספיק מקום.

הקסם האמיתי התגלה כשהקירות נפתחו החוצה. הרגעים המרוממים ביותר היו כשכל בנות בית הספר עלו אל הגג כדי להתכנס ולהתפלל יחד.

מכיוון שלא היה לנו מגרש ספורט, היינו יוצאות לרוץ בשיעורי התעמלות ברחובות בקעה, וכך השכונה כולה הפכה לקמפוס שלנו.

במקום קיוסק היה לנו הבוטקה המזערי של אחד מזקני השכונה, ואת ההתנדבות עשינו בבית האבות ברחוב הסמוך.

בהמשך שכרו בניין נוסף, וכך החוויה התעצמה עוד יותר: היינו צועדות בין המבנים בשכונה.

הבנתי שהחוויה הזו עיצבה אצלי תפיסה שלמה על חינוך. היא הוכיחה שלמידה אמיתית אינה חייבת להיות כלואה בחלל סגור, אלא יכולה להיות שזורה בסביבה, באנשים ובמרחב החי וקשורה אליהם בקשר אמיץ.

"כששאלו לשמי עניתי: הכול בסדר"

דבורה שריפיאן בכר, אשת חינוך וחברת מפלגת "ישר!"

הגעתי מאיראן בגיל שש וחצי, ושבועיים אחרי שנחתנו בארץ כבר נכנסתי שוב לכיתה א'.

הבאתי איתי במזוודה היחידה את הבגדים המיוחדים ששמרתי ליום הזה, כי כל החיים חיכיתי להגיע לישראל.

ביום הראשון לא הבנתי מילה בעברית. כשהמורה הצעירה והמקסימה שאלה אותי "מה שמך?", עניתי בביטחון: "הכול בסדר", כי חשבתי ששאלה מה שלומי.

היא צחקה וקיבלה אותי בחום, וילדה מהכיתה נתנה לי ורד ששמרתי. הוא הפך לעוגן שלי במשך החודשים הבאים.

אמנם כל נתוני הפתיחה היו נגדי, אבל החוויה הזאת זכורה לי עד היום כחמה ומחבקת. המורים והילדים גרמו לי להרגיש שרואים אותי, וזה בדיוק הסיפור הישראלי בעיניי.

החוויה העוצמתית הזאת נחרתה בי עמוק, ולימים היא זו שהובילה אותי לבחור בחינוך כמפעל חיי ולהפוך בעצמי לאשת חינוך שמחבקת ומצמיחה את הדור הבא.

מערכת החינוך היא המנוע של המדינה. היא זו שמצמיחה את ההייטק, את השירות הציבורי ואת הערבות ההדדית בינינו, והיא זכות הקיום שלנו פה. בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים להחזיר אותה לגדולתה. היא צריכה להיות מקור גאווה ואמון להורים ואור לגויים, ואנחנו נעשה הכול כדי לחזק אותה ולהביא אותה למקסימום.

היום הראשון בכיתה א׳

ח"כ מיכל וולדיגר, הציונות הדתית

שלוש אחיות, צועדות יחד ביום הראשון של שנת הלימודים.

שלומית, הגדולה מאיתנו בשעה וארבעה חודשים, כבר הולכת לכיתה א׳. ואנחנו, מיכל ויעל, תאומות, עדיין בדרך לגן.

אני זוכרת אותנו הולכות יחד באותו כיוון - שלומית לבית הספר ואנחנו לגן. וכמובן, כמו תאומות טובות, גם בדרך הצלחנו לריב: מי תסחוב לשלומית את הילקוט.

ואז הגיעה כיתה א׳ שלנו.

פתאום לכל אחת היה ילקוט משלה, וכבר לא היה על מה לריב. כמה שמחנו! כל אחת עם הילקוט שלה, המחברות שלה והקלמר שלה.

רק שאז עוד לא ידענו שהילקוט הוא לא מתנה - הוא מגיע עם שיעורי בית.

וכמו כמעט כל ילד, די מהר גילינו שבית הספר זה מקום נפלא… בעיקר כשלא צריך ללכת אליו.

אבל על היום הראשון ההוא אני עדיין זוכרת את השמחה. שלוש אחיות, שלושה ילקוטים, ותחושה שהעולם כולו לפנינו.