לא צריך תואר בעידן הבינה המלאכותית? "במקרים רבים זה תירוץ לחמיקה ממאמץ"

משוחררים טריים מהצבא, מי שסיימו את השירות הלאומי או כאלו שחזרו מהטיול הגדול, יודעים שכל דוד מזדמן, חברה של אימא או שכן נוהגים לשאול אותם: "אז מה אתם מתכננים ללמוד בשנה הבאה?" ונדמה שזו שאלת מיליון הדולר ב־2026. האם המאמץ ללמוד לתואר ראשון יצדיק את עצמו? האם בעידן שבו הידע משתנה בקצב מסחרר, וכללי המשחק משוכתבים מדי בוקר על ידי כלי בינה מלאכותית מדהימים, יש עדיין טעם באותה תעודה ממוסגרת על הקיר?

השאלות הללו הן לא רק דאגה של צעירים שמתלבטים מה לעשות או של אימהות פולניות שמתלבטות מה לייעץ להם. הן עומדות במרכזה של טלטלה עמוקה שעוברת על מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. כדי להבין לאן נושבת הרוח ביקשנו להיעזר במישהו שמכיר את העולם האקדמי מקרוב, ויודע להסתכל עליו גם מלמעלה; פרופ' חיים שקד הוא חוקר חינוך מוביל, נשיא האקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב ויו"ר פורום נשיאות ונשיאי המכללות לחינוך בישראל, חוקר מִנהל החינוך. בשלוש השנים האחרונות דורג שקד בחמשת החוקרים המובילים בעולם בתחום המנהיגות הפדגוגית, וכאחד משני החוקרים הפורים ביותר בתחום המנהיגות הפדגוגית.

יש כיום קולות רבים, בעיקר בקרב הצעירים, שטוענים שלתואר האקדמי כבר אין ערך. מה אתה עונה להם?

"הנתונים מראים אחרת באופן חד־משמעי. התואר הוא עדיין כלי חיוני ביותר להבטחת העתיד התעסוקתי וההכנסה. ברוב התחומים המרכזיים – רפואה, משפטים, הנדסה, הוראה, עבודה סוציאלית – התואר האקדמי הוא תנאי כניסה ממשי. בלעדיו הדלת פשוט סגורה".

ובכל זאת, אנחנו שומעים על ירידה בקרנו של התואר, למשל בענפי הטכנולוגיה.

"נכון, יש תחומים שבהם התואר איבד מהמונופול שלו, כמו הייטק, עיצוב גרפי או מקצועות הדיגיטל. שם המעסיקים נותנים היום משקל רב יותר לניסיון, לתיק עבודות וליכולת מוכחת בשטח. אבל באמירה רוחבית – בעלי תואר אקדמי נהנים בממוצע משיעורי תעסוקה גבוהים יותר ומרוויחים יותר. הטיעון הצעיר 'לא צריך תואר היום' הוא במקרים רבים יותר תירוץ לחמיקה ממאמץ, מאשר ניתוח מציאות עובדתית".

האתגר הגדול של האקדמיה כיום אינו רק לשכנע בחשיבותה, אלא להגדיר את עצמה מחדש מול איום ה־AI והידע הנגיש. "המוסדות האקדמיים נמצאים בעיצומו של תהליך עמוק", מסביר שקד. "אנחנו מבינים שהידע התיאורטי מתיישן במהירות, ושחלק גדול ממנו אפשר ללמוד היום באופן מקוון. לכן, התואר מפסיק להיות יעד בפני עצמו והופך לפלטפורמה ללמידה מתמשכת (Life Long Learning). המטרה שלנו היא לתת לבוגרים ערך מוסף שאי אפשר להחליף בבינה מלאכותית: חשיבה ביקורתית, יכולת פתרון בעיות, למידה עצמאית וגמישות מחשבתית בעולם משתנה".

לא לכל החיים

השינוי בקצב העולם משפיע גם על הדרך שבה הדור הצעיר צריך לבחור את מסלול חייו. אם בעבר העצה ההורית הקלאסית הייתה "למדו מקצוע מבוקש ויוקרתי שיפרנס אתכם עד הפנסיה" (בעדיפות לרפואה או עריכת דין), הרי שהיום הנוסחה הזו פשוט כבר לא עובדת.

"ככלל ראשון אני מציע לסטודנטים בפוטנציאל לשאול את עצמם – לא 'איזה מקצוע מבוקש היום', אלא 'איזה מקצוע צפוי להיות מבוקש בעתיד'. יש מקצועות שעתידים להיעלם באמצעות כלים אוטונומיים, ויש מקצועות שפחות צפויים לזה. יתרה מזאת: פעם אדם למד מקצוע ועבד בו במשך ארבעים שנה", אומר פרופ' שקד. "היום אנשים חיים שנים רבות יותר, עולם העבודה סביבם משתנה והמציאות משתנה, לכן ברור לנו שאנשים יעשו שינויי קריירה דרמטיים באמצע החיים. לפיכך השאלות המרכזיות שצעיר צריך לשאול את עצמו הן שאלות של עניין ומשמעות. אל תחשבו מה תעשו בארבעים השנים הבאות; שאלו את עצמכם ממה אתם נהנים, מה מסקרן אתכם, ואיזו עבודה תעניק לכם תחושת סיפוק ומשמעות".

שקד מציע לצעירים לעשות תהליך של היכרות עצמית עמוקה לפני שהם נרשמים ללימודים: "ההתאמה האישית חשובה בהרבה מהיוקרה של המקצוע. האם אני טיפוס של אנשים או של מערכות ממוחשבות? האם הנטייה שלי היא שפתית או מתמטית־מספרית? האם אני מעדיף לעבוד לבד או בצוות? אל תסתנוורו ממקצועות נוצצים. בחרו לימודים רחבים שמפתחים אתכם כאדם, לא רק כבעלי מלאכה צרה".

מחיר הפער

אחת הנקודות הכואבות ביותר נוגעת להבטחה הגדולה של האקדמיה להיות כור היתוך ומנוע למוֹבּיליוּת חברתית. המציאות, כך מתברר, רחוקה מהאידיאל. במחקר האקדמי נהוג לבחון את המושג "דור ראשון להשכלה", והנתונים הנוכחיים בישראל צריכים להדיר שינה מעיני כולנו.

"לצערנו, לא הצלחנו מספיק בצמצום הפערים", מודה שקד בכאב. "הסיכוי של צעיר לרכוש תואר אקדמי כיום גבוה פי שניים אם אחד מהוריו הוא בעל תואר (כ־35% לעומת 16% בלבד בקרב מי שהוריו אינם אקדמאים). ככל שהתארים מתקדמים יותר, או ככל שהמקצוע נחשב יוקרתי יותר, הניבוי המשפחתי מתחזק. ברפואה, למשל, הסיכוי של מי שהוריו אקדמאים להיות רופא, גבוה פי שמונה מזה של מי שמגיע ממשפחה לא משכילה".

הוא מציין כי אומנם יש עלייה במספר הסטודנטים מהפריפריה ומחתכים סוציו־אקונומיים נמוכים, אך הגידול הזה מתרכז בעיקר במכללות שנחשבות יוקרתיות פחות. מכאן הוא יוצא למתקפה על מבנה התקצוב של ההשכלה הגבוהה בישראל, המפריד באופן מלאכותי בין אוניברסיטאות למכללות.

איך אתה תופס את מקומן של המכללות בשנת 2026?

"המכללות נתפסות כמנוע לניידות חברתית, מוֹבּיליוּת. הן נתפסות כהזדמנות למוביליות כי הן פותחות את שערי ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות נוספות, אבל אני חושב שכאשר מסתכלים על המכללות ככה, זה מקטין אותן מעט. בעיניי, היום באופן מוצהר האוניברסיטאות עוסקות במחקר והמכללות עוסקות בהוראה בלבד. זאת ההסתכלות גם מבחינת התקצוב של המדינה.

"המדינה מתקצבת אוניברסיטאות כגופי מחקר, ומכללות כגופי הוראה בלבד. החלוקה הזו אינה בריאה; היא מחלישה את המכללות ומורידה את ערך התארים שלהן. בפועל, חברי הסגל במכללות עוסקים במחקר ענף, אך הם עושים זאת ללא תקצוב, ללא תגמול וללא המשאבים הנדרשים. האינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא למשוך את כל המוסדות כלפי מעלה ולא להשאיר מוסדות מדרגה ב'".

עושר או אינפלציה?

לצד הפערים החברתיים, פרופ' שקד מצביע על בעיה נוספת, שהיא כתב אישום חריף נגד מערכת החינוך של גילאי 0 עד 18. "יש כיום בעיה קשה ברמת המוכנות של הסטודנטים שמגיעים לשערי האקדמיה. מערכת החינוך לא עושה עבודה טובה דייה, והסטודנטים מגיעים עם יכולות נמוכות למדי. זה לא רק עניין של תחושה; נתונים השוואתיים של ה־OECD מהעת האחרונה מראים בבירור שהסטודנט הישראלי מגיע לאקדמיה עם רמת קריאה ומתמטיקה נמוכה בהשוואה לעולם".

מצד שני, באופן פרדוקסלי ישראל עשירה מאוד בבעלי תארים אקדמיים. עם כמעט 60 מוסדות אקדמיים ויותר מ־350 אלף סטודנטים בשנה, המדינה ממוקמת במקום גבוה בדירוג העולמי. ואולם שקד אינו ממהר לחגוג את הנתון הזה.

"אפשר לראות בזה תעודת כבוד לעם הספר שאוהב ידע, אבל בפועל מדובר באינפלציה שהובילה לשחיקה עמוקה ביוקרה ובמעמד של התואר. כשיש כל כך הרבה תארים, נוצרת מעין זילות בהענקה שלהם".

מה לדעתך התיקון הנדרש?

"שורש השינוי חייב להיות במנגנון התקצוב הממשלתי. המערכת צריכה להפסיק לתמרץ מוסדות לקבל כמה שיותר סטודנטים ולהעניק כמה שיותר תארים באופן כמותי. עלינו לעבור למודל שמתמרץ איכות, שמירה על רף אקדמי גבוה והקפדה מחמירה על סטנדרטים. רק כך נחזיר לתואר את ערכו, ונבטיח שהילדים שלנו באמת מקבלים את הכלים לעולם המחר".

"המוסדות האקדמיים נמצאים בעיצומו של תהליך עמוק. הידע התיאורטי מתיישן במהירות, וחלק גדול ממנו אפשר ללמוד באופן מקוון. לכן התואר מפסיק להיות יעד בפני עצמו והופך לפלטפורמה ללמידה מתמשכת"