"רוצה להשפיע על הדור הבא": הסטודנטים שבוחרים במקצועות פחות נוצצים

יש משהו שמשותף למי שתפגשו בכתבה הזאת: אף אחד מהם לא נכנס למקצוע שלו כי זו הייתה הבחירה הקלה, הבטוחה או המשתלמת ביותר. שרה בחרה בהוראה אף שהיא יודעת עד כמה המורים בישראל אינם מוערכים. מוריה, ממשפחה של אקדמאים ופרופסורים, בחרה באומנות וחינוך ולא בכלכלה או הייטק.סטודנטים לסיעוד עוזבים משרות הייטק מתגמלות כדי לעבוד עשר שעות במשמרת ליד מיטת חולה.
ובתוך כל זה מסתתרת שאלה אחת גדולה: מה גורם לדור הזה, שגדל על מסכים ועל אפשרויות תעסוקה המתחדשות בקצב מסחרר, לבחור דווקא במקצועות שדורשים נתינה יומיומית, פיזית ורגשית, ולעיתים קרובות גם בשכר נמוך יחסית למאמץ?

התשובות שעולות מהשיחות עם חמש נשים מעולם החינוך, הסיעוד והרפואה המשלימה, חוזרות שוב ושוב לאותה נקודה: המלחמה והתקופה שאחרי 7 באוקטובר לא יצרו את תחושת השליחות הזו יש מאין, אבל הן חידדו אותה, נתנו לה שם, ולעיתים גם הפכו אותה לבחירת קריירה ברורה ומודעת, בחירה שמתחדשת כל בוקר, גם כשקשה.

אחריות על העתיד

שרה חיון, בת 21 מבית שמש, סטודנטית שנה ג' לחינוך מיוחד וחינוך בלתי־פורמלי במכללת אפרתה, לא הגיעה לתחום בלי התלבטות קודמת. "היו לי חששות והתלבטות אם ללכת ללימודי החינוך, המורים היום מאוד לא מוערכים, ולא רציתי שלא יעריכו מספיק את העבודה שלי", היא מספרת בכנות, "אבל במהלך הלימודים הבנתי את גודל השליחות בתפקיד ההוראה, וזה מה שמשך אותי להמשיך וללמוד.

"אני רוצה להיות אישה שמשפיעה על דור העתיד. עולם החינוך הוא השפעה דרך קשר אישי עם הילדים, בגובה העיניים – זה לא רק להעביר חומר לימודי, זה להיות המבוגר האחראי שרואה את הילד. המשפט שאני הכי מזדהה איתו ומאמינה בו הוא: 'כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו'. מורה משמעותי יכול לשנות את כל מסלול חייו של הילד", היא אומרת.

את ההשראה לבחירה הזו היא לא צריכה לחפש רחוק: "ההורים שלי. הם לא מתעסקים במקצוע, אבל הם הדמויות החינוכיות שהכי השפיעו עליי – הם הורים ל־12 ילדים, ואם אצליח להיות במערכת החינוך קצת כמו שהם בחיים, אשמח מאוד. כמו כן, סבא וסבתא שלי הם אנשי חינוך – סבא שלי היה מנהל בית ספר אורט בנתניה כמה עשרות שנים, והחינוך זרם אצלם בדם".

חיון, שלומדת שילוב בין חינוך מיוחד לחינוך בלתי־פורמלי, רואה בשני התחומים השלמה: "בחינוך הבלתי־פורמלי את לא עומדת מול כיתה ומתעסקת במשמעת, אלא חייבת להתחבר לנוער מהמקום הפנימי והאישי שלו. וכך גם בחינוך המיוחד, שאומנם הוא בין כותלי בית הספר, אבל הלמידה בו חייבת להיות דרך חוויה ועשייה, לא רק הקניית חומר. החלק המרכזי בשניהם הוא להבין את נפש הילד או הנער ומשם לקדם אותו. להגיע לתלמיד דרך הלב, לתת לו תחושת שייכות וערך גבוה".

את המבחן האמיתי של הגישה הזו היא חוותה בתקופת המלחמה. "לכולנו היה קשה, וכל אחד חווה את המלחמה מנקודת קושי אישית. גם אני הייתי טרודה בחששות גדולים עם בני משפחה שהיו בלחימה בעזה. דווקא בזמן הזה הרגשתי שאני במקצוע הנכון עם השליחות הכי גדולה שאני יכולה לעשות", היא מספרת.

"בעבודה המעשית שלי ראיתי את החרדות והקושי של הילדים מהמצב במדינה. הרגשתי שמכיוון שגם אני נמצאת באותו מקום ודואגת, אני יכולה להבין אותם, להתחבר אליהם ולעזור להם להמשיך ללמוד ולשמור על שגרה ויציבות כלשהי. הרגשתי שהם צריכים עוגן ומקום לפרוק בו את המתח, ובהחלט הייתי שם בשבילם".

חיון לא מסתפקת בחלום צנוע. "אני אהיה שרת החינוך יום אחד", היא פוסקת בחיוך ותקווה, "אני רוצה שכולם יעריכו את המורים, שהם ירוויחו טוב. אני רוצה לשנות את היחס לכל מערכת החינוך. חשוב לי שיגיעו אנשים טובים לתחום, לא רק כי נוח, אלא כי תניע אותם מוטיבציה גבוהה ותחושת שליחות אמיתית. אבל עוד לפני החלום הרחוק, אני רוצה להקים כפר נוער לנערים ונערות בסיכון". המאבק שלה, היא מסבירה, הוא גם נגד עולם המסכים: "הצעירים היום מבלים במסכים המון שעות, ואני ממש מתנגדת לזה. הרבה פעמים בעבודה מעשית אני מוציאה את התלמידים לשיעור שמש או פותחת איתם ספרים. אני מנסה ללמד אותם צורות למידה אחרות מהמסכים. מבחינתי זו השליחות בדור הזה".

חינוך מיוחד, נשמה גדולה

מי שפוגשת מקרוב את הדור הצעיר שבוחר בחינוך המיוחד ומכירה את שאיפותיו, היא דקלה דיבון, אשת חינוך, מרצה ומדריכה פדגוגית בחוג לחינוך מיוחד במכללת תלפיות. "יש ירידה בהגעה ללימודי ההוראה כיום, אבל תחום החינוך המיוחד הוא עדיין הנחשק ובעל הדרישה הגדולה במסלולי הלימוד. זהו תחום מרתק שגם פותח לסטודנטים דלתות למקצועות הטיפול ומאפשר מגוון רחב של משרות בבתי הספר", היא מסבירה.

"מי שבאה ללמוד חינוך מיוחד היא מישהי עם נשמה גדולה. אי אפשר לעסוק בתחום אם זה לא בא לך מהבטן; הלימודים והעבודה עצמה לא פעם קשים, ואם את לא באה מאהבה ורוצה באמת להיות חלק ממערכת החינוך ולהיות משמעותית, את לא שורדת. הסטודנטיות שמגיעות אלינו באות ממקום של נתינה ושל תחושת שליחות, הרבה מגיעות עם חוויה אישית של היכרות קרובה עם אדם שיש לו צרכים מיוחדים – אח, שכן, אחיין. הן רוצות לדעת איך לקדם את האנשים סביבן".

פרויקט ייחודי שמובילה דיבון כבר שמונה שנים נקרא "כנפי רוח". בשיתוף אלווין ישראל ומרכז קש"ת חולון מופעלים במכללה מסלולי לימוד לבוגרים עם צרכים מיוחדים. את המסלולים מעבירות הסטודנטיות. "הבוגרים נמצאים במרכז קש"ת – מעון יום שיקומי, ומקבלים שם מענה חברתי וטיפולי. ראש המכללה, בנימין בהגון, שמח מאוד על הפנייה של הרווחה בעיריית חולון ונרתם לנושא, וכשפנו אליי וביקשו ממני שאטול את האחריות על שכמי, מייד הבנתי את החשיבות. כך, במשך השנים, הם מגיעים אלינו יום בשבוע, אנו משתדלים להתייחס אליהם כסטודנטים לכל דבר ועניין, והסטודנטיות שלנו מתנסות בלימוד והעברת התוכן לבוגרים".

את תוכנית הלימודים יצרה דיבון בתמיכתה של ד"ר שירלי הכהן הר־צבי, ראש המסלול לחינוך מיוחד, ובסיוע ד"ר שוע אנגלמן, מרכז ההתנסות המעשית במכללה. בבסיס יצירת התוכנית עמדה החשיבה מה הכי נכון עבור הבוגרים ומה יקדם אותם בחיים. "הם שיתפו אותנו שזה יום בעל משמעות גדולה עבורם. הם מחכים לו כל השבוע, הם רוצים ללמוד כל מיני תחומים ומקצועות אבל אין להם מקום מתאים, מאחר שאין במערכת החינוך מוסדות לימודים לחינוך המיוחד אחרי גיל 21.

"הסטודנטיות מרגישות משמעותיות מאוד. זה יום השיא שלהן בשבוע", היא מתארת. "הסטודנטים של כנפי רוח המגיעים למכללה נותנים הרבה פידבק ואהבה, והם באים ללמוד מתוך רצון אמיתי. אין עניינים של משמעת, זה לימודים נטו, ונוצרים קשרי חברות יפים מאוד. הסטודנטיות מבינות גם את האחריות שיש עליהן: בבית ספר רגיל תתנהל שגרה בכיתה גם אם לא יוכלו להגיע לעבודה המעשית, אבל כאן, אם הסטודנטית לא תגיע, הבוגרים ייפגעו ויתאכזבו מאוד. ולכן הן עושות הכול כדי לא לפספס".

האומנות היא רק תירוץ

בימים אלו מוצגת תערוכת פרויקט הגמר של תלמידות מגמת האומנות במכללת אמונה. אחת מהן, מוריה לוי, סטודנטית שנה ד' במכללה, שיתפה אותנו במיצגים שיצרה לתערוכה וגם סיפרה על דרכה בלימודים לקראת הכניסה לעולם החינוך באומנות. "כל ארבע שנות הלימוד בעצם מתנקזות לרגעים האלו, שבהם אנחנו מציגות את פרויקט הגמר", היא פותחת.

"אני מציגה את החוויה הירושלמית שעברתי. נולדתי לתוך האינתיפאדה השנייה, והפיגועים ליוו אותי במהלך החיים. הבנתי שאף פעם לא עצרנו לעבד ולעכל מה עבר עלינו, והפרויקט נתן לי את האפשרות לעשות זאת דרך האומנות. יצרתי, מתוך זכוכיות של תחנת אוטובוס מנופצת, בניינים דקים שמסמלים את הבנייה מתוך השבר; ציורי קיר ובהם נוף של יער שציירתי בסכין יפנית וצבעתי בצבעי שמן, בהשפעת הפיגוע הקשה שבו נרצחה אורי אנסבכר; ונוסף על כך הכנתי עבודת סאונד של יריות שהפכו למוזיקה", מספרת לוי.

המקום של האומנות, לדבריה, נותן את הפתח לריפוי, לגדילה ולצמיחה, ומשם גם המבט שלה על עבודת החינוך דרך האומנות: "במסגרת הסטאז' הייתי השנה מורה לאומנות בבית ספר יסודי, והאידאולוגיה שלי הייתה – האומנות היא התירוץ לגלות את התלמיד. זהו מרחב שבו יוצרים, ומתוך היצירה אפשר לצאת החוצה ולגלות על עצמך דברים. חשוב לי שחדר האומנות יהיה מרחב עוטף שמאפשר לפתוח ודרכו לפגוש את נפש הילד ולפעול בתחום החינוכי. מבחינתי, התוצר שיוצא מהשיעור הוא לא העיקר – התהליך שהתלמיד עובר בשיעור וההנאה שלו מהיצירה הם הדבר החשוב".

בעולם דיגיטלי וכלכלי כמו שלנו, האם הייתה לך התלבטות אם ללכת ללמוד חינוך ואומנות?

"אני באה ממשפחה של אקדמאים. יש לי אחות דוקטורנטית וסבים פרופסורים, והבחירה ללמוד חינוך ואומנות הייתה לא רגילה. אבל הבנתי שמה שחשוב לי זו עבודה מספקת, להיות מחוברת למשמעות ולשליחות שלי בעבודה ולמה שיהיה לי מעניין ונכון. הכסף מגיע משמיים", היא אומרת בכנות. ועל מקומה של הבינה המלאכותית בעולם היצירה היא לא מתפשרת: "באומנות חייבים את הלב, את האותנטיות. גם אם במהלך הלימודים השתמשנו מדי פעם בבינה מלאכותית למטלות, ביצירה עצמה זה לא אפשרי; היוצר חייב להספיג את הרגשות הפנימיים שלו ביצירה כדי שזה לא יהיה פייק. אין תחליף לאדם האנושי באומנות".

גם עבורה, כמו עבור חיון, המלחמה לא הייתה רקע רחוק אלא חלק בלתי־נפרד מהיומיום המקצועי. "המלחמה ליוותה אותי במהלך הלימודים. האומנות עזרה לי מאוד לעכל את כל מה שקורה. יצרתי לפעמים גם יצירות קשות", היא מספרת.

"ללמד שיעור אומנות בזום זה דבר קשה, לפעמים בלתי־אפשרי. ניסיתי מאוד להביא את הטכנולוגיה לדבר הזה – עשיתי לתלמידים פיתוח אומנות לפי המפות של צופר, ובמקומות שהיו אזעקות נתתי להם משימה לייצר מתוכן ציורים. ניסיתי לקחת את האומנות למרחב בטוח שנותן תעסוקה וביטחון בזמן השהייה במקלט. ראיתי על הרבה מאוד תלמידים שמקצוע האומנות שונה ממקצועות אחרים – מאפשר להם לפרוח בשיעור שלי, כי הוא מביא יכולות אחרות ומוסיף ביטחון לתלמידים שקשה להם. הייתה לי תלמידה שלא ידעתי שהיא לא מוצלחת בשום שיעור אחר; אצלי היא פרחה. זה מקצוע שיכול להציל נפשות של ילדים".

בחירה יומיומית

"לכל תחנות חיי והמסלולים שבניתי בדרך יש מטרה אחת – הכשרה וקידום דור העתיד של מערכת הבריאות", אומרת ד"ר כוכבה שרון, ראש החוג לאחיות במכללת שערי מדע ומשפט. בין שאר עיסוקיה היא מנהלת את המחקר באחיות מטעם רשות המחקר והנהלת המרכז הרפואי מאיר, חברה בוועדת הלסינקי, פעילה בוועדות מקצועיות ומייעצות, חוקרת, מפרסמת ומקיימת שיתופי פעולה עם חוקרים בארץ ובעולם.

מה רוח הסטודנטים החדשים בדור הזה?

"הם מבקשים להיות נוכחים ברגעים שמשנים חיים. אם הדור הקודם שאל 'כמה ארוויח?' עכשיו כשאני יושבת מול סטודנטים צעירים אני שומעת שיח ערכי ומחושב. ניכרת גם טביעת האצבע של הקורונה – הם ראו את האחיות והרופאים בשיא המשבר, וחלק אומרים במפורש: 'זה מה שהביא אותי לכאן'", היא משיבה.

ועל השפעת אירועי 7 באוקטובר וימי המלחמה הארוכים על בחירת הסטודנטים להגיע למקצוע, היא מרחיבה: "מרבית הסטודנטים שהגיעו אחרי 7 באוקטובר עברו תהליך. חלקם התנדבו, חלקם שירתו במילואים, וחלקם ישבו בבית ושאלו את עצמם 'מה תרומתי לעם ולמדינה?'

"כיום אני שומעת פחות 'בחרתי בסיעוד כי אני אוהבת לעזור', ויותר 'ראיתי מה קורה במלחמה, ואני רוצה להיות חלק מזה'. הרוך לא אבד, אך נוסף לו עמוד שדרה. זו מוטיבציה מסוג אחר – בוגרת יותר, מחושבת יותר, ולטעמי גם מולידה סטודנט טוב יותר לטווח הארוך. יש משפט שאני אוהבת לומר לסטודנטים החדשים: שליחות אינה תחושה, היא בחירה יומיומית. ומה שאני רואה בדור הזה הוא שאת ההבנה הזו הם הביאו איתם עוד בטרם נכנסו לכיתה".

מי האנשים שמגיעים ללמוד אחיות היום?

"אילו התבקשתי לצייר את הסטודנט הממוצע שמגיע אליי היום, הייתי מגלה שהוא פשוט אינו קיים", היא אומרת בחיוך. "באותה כיתה יושבים בוגר יחידה קרבית שבחר להציל חיים, אם שחזרה ללמוד אחרי שגידלה ילדים, ולצידם מי שהתקבל להנדסה ובחר שלא ללכת לשם. את שלושתם מאחד מכנה משותף: הם שאלו את עצמם לא 'מה משתלם?' אלא מה מחיה אותם".

קבוצה אחת מעניינת אותה במיוחד: אלה שהגיעו מתחום ההייטק ועזבו אותו. "לא משום שנכשלו, אלא משום שהצליחו, הרוויחו, אך גילו שמשהו חסר. הם יושבים מולי ואומרים: 'עבדתי מול מסך עשר שעות ביום, ורציתי לגעת במשהו אמיתי'. בעולם שבו הכול דיגיטלי ומופשט, הנוכחות האנושית ליד מיטת החולה הפכה ליקרת ערך".

כשהיא נשאלת אם המחסור ברופאים ואחיות מורגש גם במכללה, היא עונה נחרצות: "המילה 'מורגש' עדינה מדי. המחסור באחיות אינו נתון סטטיסטי מופשט, הוא נוכח בכל כיתה שאני נכנסת אליה. כל סטודנט שיושב מולי הוא לא רק עתיד מקצועי, אלא תשובה חלקית לבעיה שמדינת ישראל טרם פתרה. הסטודנטים מודעים לכך: הם אינם נכנסים לוואקום, אלא למערכת שזועקת שהיא זקוקה להם. מצד אחד, הביקוש ללימודי אחיות גדל – יותר אנשים, יותר מסלולים, יותר נגישות, וזה מבשר טובות. מצד שני, המחסור בשטח לא רק שאינו נסגר, אלא מעמיק. הסיבה פשוטה וכואבת: שחיקה, תנאי שכר, עומס בלתי־אנושי. ולכן אני סבורה שלמכללות אחריות החורגת מכותלי הכיתה – אנחנו לא מכשירים רק אחיות ואחים, אלא אנשים שייאבקו על זהותם המקצועית. אני אומרת לסטודנטים: לא באתם ללמוד מקצוע, באתם להפוך לאנשים שאחרים זקוקים להם ברגעים המאתגרים ביותר בחייהם".

ובינתיים – משלימים

"יש כמה סיבות מרכזיות שהעלו את הצורך הגדול ברפואה משלימה בשנים האחרונות – העומס על הרופאים ברפואה המערבית, הקורונה והמלחמה. כשמטופל רואה שבשביל לפגוש רופא הוא יצטרך להמתין חודשים רבים, הוא פונה לאפיקים אחרים כמו הרפואה הסינית", מתארת מיכל בן־עמי, מנהלת מגמת רפואה סינית במכללת מעיינות, את הביקוש הגדל בלימודי הרפואה המשלימה.

"הרפואה המשלימה היא כשמה – משלימה את הרפואה המערבית. אנחנו לא נגדה, אנחנו מכירים ביכולות שלה, אבל בגלל העומס הגדול שעליה אין תורים, אין זמינות ואין סבלנות לתהליך ולריפוי האישי של כל מטופל. אנחנו מכשירים את הסטודנטיות להיות מטפלות קשובות, ולהבין לְמה זקוק האדם שמולן, ובסוף כל אחת תפנה לקהל שונה של מטופלים. גם הקורונה הוסיפה לביקוש בלימוד מקצועות הרפואה המשלימה, כי אחרי החיסונים והתרופות והקונספירציות שהיו, אנשים רוצים למצוא דרך לרפא בכוחות שיש בגוף עצמו, וזה מה שעושה הרפואה הסינית".

מה עשתה המלחמה לביקוש ברפואה המשלימה?

"היא גרמה לצורך גדול הרבה יותר – יש אנשים רבים במצב של חרדה ומתח, מתמודדים עם מילואים ארוכים ומציאות לא קלה.

"המלחמה הציפה לכולם את המקומות הכי חשוכים בנפש של עצמם, וגם הייתה חשיפה למקרים רבים מאוד של פציעות והרג. כשיש לנו ביד יכולת לעזור לאנשים קרובים, זה הופך אותנו לנגישים ואת המטופלים לאסירי תודה, וזה מעודד נשים רבות לבוא ללמוד את הכלים.

"סטודנטית שמסיימת את הלימודים אצלנו, מקבלת את כל הכלים לפתוח קליניקה או להשתלב במשרות בבתי חולים או בקופות החולים, והיא יכולה לפרנס את הבית והמשפחה בכבוד ולהשתכר יפה", היא מסבירה.

תחומי הלימוד השונים במכללת מעיינות כוללים מגוון רחב של מסלולים ברפואה משלימה משלל סוגים. העיקרון המנחה בכולם, מדגישה בן עמי, הוא העצמת המטופל: "היכולת ללמד מטופל מה הוא עושה כשהוא לבד היא החשובה, וזה העיקרון המנחה אותנו. האחריות עוברת למטופל, וזה נותן לו את הכוח לרפא את עצמו.

"כשהוא יודע מה לעשות ברגע שיש לו בעיה, ומה נכון לגוף הספציפי שלו, הוא לא יצטרך להגיע לרופאים ומטפלים באופן תדיר. אנחנו נותנים למטופלים את הכלים כדי שיוכלו להמשיך את הטיפול בבית. זה חשוב במציאות החיים שלנו, כשלא תמיד אפשר להגיע לרופא. הרפואה הסינית רוצה לתת למטופל את כל הכלים כדי שלא יהיו בעיות אקוטיות, וכך להביא לריפוי כללי של החברה כולה, גם במצבי קיצון כמו קורונה ומלחמות".

ערכים נדירים בעולם דיגיטלי

בקריאה לרוחב חמש העדויות מצטיירת תמונה עקבית ומפתיעה: זו לא רק "אהבת אדם" כללית, אלא תהליך מדויק יותר: דור שלם שגדל בתוך עולם דיגיטלי, מהיר ומופשט, ומגלה בו בזמן את הערך הנדיר של נוכחות אנושית בלתי־אמצעית.

יש בסיפורים האלה גם תזכורת מפוכחת: השליחות אינה פוטרת אף אחד מהקושי המעשי שבתחום. אולי זו בדיוק ההגדרה המדויקת ביותר לשליחות בדור הנוכחי: לא רגש חולף של התלהבות, אלא בחירה יומיומית, להיות נוכחים ברגעים שמשנים חיים – גם, ואולי בעיקר, כשהמציאות סביב לא מקילה.