"נפצעתי בתקופה טכנולוגית מדהימה"

האקדמיה בישראל ניצבת מול מציאות חדשה ומורכבת: צעירים וצעירות שהגיעו לקמפוס אחרי שירות מילואים ממושך, עקירה מהבית, אובדנים ואי־ודאות במלחמה מתמשכת. עבורם הבחירה מה ללמוד אינה רק שאלה של קריירה, שכר או יוקרה מקצועית, אלא נוגעת הרבה יותר עמוק: איך בונים עתיד אחרי שבר ואיך הופכים חוויית חיים מטלטלת לכוח יוצר.

דור המלחמה מגיע לאקדמיה עם צורך ברור במשמעות, ביציבות ובתחושת שליחות. הוא מחפש לימודים שידברו לא רק אל שוק העבודה, אלא גם אל המציאות הישראלית החדשה: חוסן נפשי, שיקום, אחריות חברתית ויכולת להשפיע. כך ניצבת האקדמיה מול אתגר כפול: לא רק לפתוח מסלולי לימוד חדשים, אלא להבין מיהם הסטודנטים שנכנסים היום בשעריה.

בעתיד הקרוב ייבחנו מוסדות ההשכלה הגבוהה ביכולתם להיות יותר ממקום שמעניק תואר. הם יצטרכו להפוך למרחב שמאפשר לדור המלחמה לחזור וללמוד מבלי למחוק את מה שחווה, לרכוש כלים מקצועיים מבלי לוותר על הצורך בשיקום, ולבנות חיים חדשים בתוך מציאות שצלקות המלחמה עדיין ניכרות בה.

"נפצעתי בתקופה טכנולוגית מדהימה"

"התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל־אביב שנתיים לפני שנפצעתי במלחמה", מספר לנו אלון קמינר, לוחם מילואים שנפצע במלחמת חרבות ברזל. אלון נחשב לאחד הפצועים הקשים במלחמה. פיצוץ אמל"ח בתאונה מבצעית על ספינה שהיה עליה, הוביל לפציעות אנושות. במשך שלושה שבועות הוא נלחם על חייו כשהוא מורדם ומונשם, בהמשך הדרך עבר שיקום מורכב בישראל וארה"ב. בחודש שעבר ריגש רבים כשסיים בהצטיינות תואר בהנדסה. "אחרי שנפצעתי, היה רגע מכונן בטיפול נמרץ: הודיעו לי שיפסיקו לי את הלימודים כדי שלא אשלם לחינם. אבל אני ביקשתי שיחזירו אותי ללימודים. אמרתי להם ולעצמי שכמו שאני עושה פיזיותרפיה לגוף, אני צריך גם פיזיותרפיה למוח.

"ברמה הרגשית היה לי חשוב להתמיד, להמשיך במסלול החיים שהייתי בו ולייצר לעצמי את המציאות של מי אני ואיך אני מתמודד עם הפציעה הזאת", הוא משתף בכנות. "שלא הפציעה והשיקום יגדירו אותי. לא חשבתי שזה יהיה קשה וארוך כל כך, אבל ככה זה בחיים: קודם כול צריך להחליט איזה בן אדם אתה רוצה להיות, ואחר כך לשלם את שכר הלימוד. גם אם ההחלטות האלה קשות יותר, הן נכונות כשהן מגיעות ממקום של הגדרה עצמית, של לימודים כערך, של חוויה חברתית ושל עמידה ביעדים".

קמינר מבקש לציין לשבח את מוסד הלימודים שלו. "באוניברסיטה קיבלתי הכול. יש להם מתווה מסודר למילואימניקים וההערכה החלופית שלי הייתה עבודות. זה נתן לי חופש לנהל את הלו"ז האינטנסיבי שלי: בבוקר פיזיותרפיה, אחר הצהריים פרויקטים, ובערב לימודים ועבודות. במהלך הסמסטר הייתי קורא את ההרצאות או רואה את ההקלטות. בשנה ג' עשיתי שישה או שבעה קורסים מתוך טיפול נמרץ. בשנה ד' השלמתי את השנים ג' ו־ד', ובשנה ה', בסמסטר הראשון, השלמתי את הקורסים שנותרו".

אלון איבד את שתי הידיים שלו, רגל ועין מפיצוץ האמל"ח בספינה, כאמור. "מכיוון שאין לי ידיים, למדתי לעשות מתמטיקה בעזרת הפה, לעבור מבחנים בעל־פה ולכתוב עבודות אקדמיות באמצעות כלים שבהם אני מדבר והמחשב כותב. למזלי, נפצעתי בתקופה מדהימה מבחינה טכנולוגית. וחשוב לי לומר לפצועים ששואלים איך יצליחו: אם מחליטים שרוצים, מוצאים את הדרך. אבל קל לטפל באלון קמינר. אני פצוע קשה, והפציעה שלי נראית לעין. ככל שנתרחק מהמלחמה, יגיעו הגלים האחרונים של הפצועים: פצועי נפש, אנשים עם פציעות שקופות, בעיות במערכת העיכול, כאבים עצביים, פגיעות בעמוד השדרה. לא תמיד רואים שהלילה שלהם הוא כבר לא אותו לילה ולכן הם מאחרים".

"ככל שהזמן יעבור, מערכת ההשכלה הגבוהה תידרש למנהיגות ערכית שאומרת למרצים: לוחמי צה"ל וכוחות הביטחון חשובים לנו", הוא מוסיף. "תשקיעו עוד שעות, תענו לעוד מייל, תקבלו עוד מבחן. אלה לא הקלות, אלה התאמות. מעולם לא ביקשתי שיוותרו לי על פסיק מחומר הלימוד, אבל כן דרשתי את כל ההתאמות שיאפשרו לי לעשות את זה כמו שצריך.

"הסיבה שאני מדבר איתך היא כדי לעודד לוחמים ואנשי כוחות הביטחון להאמין שהם יכולים, להחליט שהם יכולים, ואז להמשיך להאמין בזה גם כשקשה. לא לתת לפציעה להגדיר אותם. לצבור חוויות, ידע, ניסיון ומקצועיות בכל תחומי החיים. זה קשה יותר מאשר לסטודנט הרגיל, אבל תעשו את זה בכל זאת".

דו"ח מצב

מלחמת חרבות ברזל אילצה את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל להתמודד עם מציאות חסרת תקדים. בדו"ח שפרסם מבקר המדינה בנובמבר האחרון נקבע שכ־60 אלף סטודנטים, שהם כ־18% מכלל המגויסים למילואים, נקראו לשירות במהלך המלחמה. המועצה להשכלה גבוהה והמוסדות האקדמיים נקטו שורה של צעדים שנועדו לסייע להם: מדחיית מטלות ומועדים מיוחדים לבחינות ועד סיוע בהשלמת חומר והכרה בנקודות זכות. אך לפי המבקר, שביעות הרצון של הסטודנטים מהמענים הייתה "נמוכה עד בינונית", נתון שלדבריו צריך להדליק נורת אזהרה במערכת.

פצועי צה"ל שמבקשים לחזור לאקדמיה מתוך תהליך שיקום הם אתגר מורכב אף יותר: לפי נתוני אגף השיקום, בשנת הלימודים האחרונה למדו יותר מ־2,000 פצועי צה"ל במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. זוהי עלייה של מאות סטודנטים בתוך שלוש שנים, וכמעט פי שלושה מתחילת המלחמה. כ־800 מהם הם פצועי מלחמת חרבות ברזל. יותר מ־1,000 מהסטודנטים מתמודדים עם פציעות נפשיות, ויותר מ־1,000 עם פציעות פיזיות. תחומי הלימוד המובילים אצלם הם משפטים, מנהל עסקים, כלכלה ומדעי המחשב.

המספרים האלה צפויים רק לגדול. על פי הערכות אגף השיקום, עד שנת 2028 יטפל האגף בכ־100 אלף פצועים, בהם כ־50 אלף פצועי נפש. המשמעות היא שהאקדמיה תידרש בשנים הקרובות לא רק להעניק "הקלות" נקודתיות, אלא לבנות מעטפת קבועה שתאפשר לפצועים ללמוד לאורך זמן: התאמות בדרכי ההיבחנות, גמישות בנוכחות ובהגשת מטלות, פריסת הלימודים, ליווי אישי וסיוע במיצוי זכויות.

לפי כללי המועצה להשכלה גבוהה, סטודנטים ששירתו במילואים זכאים לשורה של התאמות, בהן מועדים מיוחדים, סיוע בהשלמת חומר, הכרה בנקודות זכות, ובמקרים מסוימים גם המרת ציון מספרי ל"עובר", או הערכה חלופית במקום בחינה מסכמת. הזכאות משתנה בהתאם למספר ימי המילואים ולאופי השירות.

אלא שלפי דו"ח המבקר, המל"ג לא קבעה מנגנוני בקרה מספקים שיוודאו כי המענים אכן מיושמים בפועל ועונים לצורכי הסטודנטים. עוד נמצא כי חלק מהמוסדות לא ניצלו את כל התקציבים שהוקצו להם לסיוע בהשלמות הוראה למילואימניקים, וכי קיימים הבדלים גדולים בין מוסד למוסד בהשקעה הממוצעת בכל סטודנט משרת מילואים.

אצל פצועי צה"ל החסם מתחיל לעיתים עוד לפני הכניסה לשערי הקמפוס. תנאי הקבלה הרגילים כגון פסיכומטרי, דרישות שפה ותהליכי הרשמה קשיחים, עלולים להפוך למחסום כבד עבור מי שנמצא בעיצומו של שיקום פיזי או נפשי. לכן, חלק מהמוסדות פתחו מסלולי קבלה ייעודיים, ואגף השיקום עצמו מכיר בלימודים כחלק מהשיקום המקצועי: הוא מפעיל מסלולי סיוע הכוללים מימון לימודי הכנה והשלמת בגרויות, פסיכומטרי, מכינות, הכשרות מקצועיות ולימודים אקדמיים. כמו כן קיימות תוכניות לימוד ייחודיות במוסדות שונים, המותאמות לנכי צה"ל וכוללות תמיכה לאורך תקופת הלימודים.

את עומק האתגר המחיש כנס "אופק לאקדמיה" שהתקיים לאחרונה ושנערך ביוזמת ארגון נכי צה"ל, אגף השיקום וצה"ל. הכנס עסק בשאלה כיצד מאפשרים לפצועי צה"ל להתחיל ללמוד וגם להישאר באקדמיה, להשלים תואר ולהפוך אותו למקפצה לחיים מקצועיים. הנתון המרכזי שהוצג בו צריך להטריד את מערכת ההשכלה הגבוהה ואת שוק העבודה הישראלי כולו: 90% מהסטודנטים שנפצעו במלחמה לא חזרו לאותו מסלול לימודים. חלקם לא שבו ללימודים מאז הפציעה, אחרים פרשו, ויש מי שנאלצו לשנות כיוון לחלוטין.

היערכות רב־זירתית

פרופ' בועז גנור, נשיא אוניברסיטת רייכמן, הוא מומחה ללוחמה בטרור: לפני שלושה עשורים הקים את המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור הראשון מסוגו בעולם, הוא יועץ לממשלות ישראל ולראשיה, מרצה אורח בסטנפורד, ברקלי וג'ורג'טאון. כשנבחר לנשיאות ונכנס לתפקידו, שבועות ספורים לפני טבח שמחת תורה, מצא את עצמו מתמודד עם אתגר שלא נלמד בשום קורס ניהול: כיצד מפעילים אוניברסיטה תוך כדי מלחמה.

"האתגר הגדול הראשון שנמשך עד עכשיו ונמצא לפתחי, הוא ההשלכות של מה שבעיניי הוא הפיגוע הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה סיימנו במכון למדיניות נגד טרור את הפרויקט הגדול ביותר שעשינו – פרויקט שמדבר על אתגר המלחמה הרב־חזיתית למדינת ישראל. כבר אז צפינו שתהיה מלחמה כזאת, והטפנו לכל מקבלי ההחלטות שהם צריכים להיערך למלחמה. כשנכנסתי לתפקיד, אמרתי לפרופסור רייכמן שגם אנחנו צריכים להיערך למלחמה, ולכן בנינו תוכנית היערכות חירום, מתוך הנחה שמדובר במלחמה ממושכת, ארוכה וקשה. זה אתגר מהותי לאוניברסיטה כמו שלנו, שלא יכולה להישען על תקציב ממשלתי, ולכן הקמנו קרן חירום שאמורה הייתה לעזור לנו להתמודד עם זה, כדי לסייע לחיילי המילואים ולסייע אחר כך גם לנכי צה"ל".

שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים פרצה המלחמה, והנהלת האוניברסיטה – כמוסד ישראלי שרבים מהסטודנטים שלו משרתים במילואים – התלבטה אם לפתוח את שערי האקדמיה, ואם כן – מתי. "בהיותנו אוניברסיטה שהצהירה על עצמה מהיום הראשון שהיא אוניברסיטה ציונית, אחוז הסטודנטים המילואימניקים שלנו גבוה. שאלנו את עצמנו מתי המועד המאוחר ביותר שאפשר לפתוח בו את הלימודים מבלי לסכן את שנת הלימודים מבחינת היקף החומר. באמצע דצמבר הודעתי שאני פותח", משחזר גנור.

עם קבלת ההחלטה הוא הבין את גודל האחריות: אלפי סטודנטים שירתו במילואים, ועם פתיחת שנת הלימודים, כשהם עדיין נלחמים בחזית, נותרו בפועל מאחור, כשההשכלה האקדמית שלהם נזנחת. "היה ברור לנו שצריך לבנות סיוע אקדמי יוצא דופן לסטודנטים האלה, ולשמחתי כל הסגל נרתם לזה. כך לדוגמה, דיקן בית הספר למשפטים, פרופ' ליאור זמר, נסע מפעם לפעם לאזורי כינוס שבהם היו ריכוזים של סטודנטים שלנו, והעביר שיעורים. עשינו כמובן גם הקלטות ושיעורים בזום, אבל גם ביקשנו מכל המרצים לשלש את שעות הקבלה שלהם. לכל מרצה בדרך כלל שעת קבלה אחת, ואני ביקשתי להרחיב את שעות הקבלה, ששעתיים מהן יוקדשו לטלפונים לסטודנטים במילואים, שראו את הקלטת השיעור ולא הבינו את הנאמר בו עד הסוף.

בנינו תוכנית שלפיה בכל כמה שבועות מתקיים שיעור חזרה על השיעורים מהשבועות לפניו. כך שאם הגיע סטודנט מילואים בשבוע הרביעי או החמישי, הוא יכול להשלים את החומר בשיעור החזרה על ארבעת השיעורים הקודמים, וזה מלבד ההקלטות שהוא מקבל באופן שוטף. היו לנו סטודנטים שפספסו את כל הסמסטר, ובחופשה בין הסמסטרים או בקיץ אפשרנו להם לחזור על הקורס באופן מרוכז. זו אחת הדוגמאות לתוכניות לימודים מיוחדות שבנינו למשרתי המילואים. התוכניות הללו נשמרות ככל שתהיה דרישה".

לצד ההתאמות הלימודיות, מוסדות האקדמיה נדרשים לחזק גם את מנגנוני התמיכה והגישור, כדי שדור המלחמה לא יישאר לבד מול הבירוקרטיה. "דרשנו ממנהל הסטודנטים לסייע לכל סטודנט שנתקל בקשיים בחזרה ממילואים. כמו כן הקמנו בכל בית ספר ייעוץ מקצועי של אחד מאנשי הסגל שתפקידו להיות מעין 'קצין קבילות', כדי שהסטודנט לא יתגלגל ממרצה אחד לאחר. בשלוש השנים האחרונות הגיעו אליי עשרות סטודנטים. לקחנו אותם ביד, הלכנו ממרצה למרצה עד שהצלחנו לפתור את הבעיה".

בשנה הראשונה למלחמה היה האתגר עדיין ניהולי: כיצד משלבים חיילי מילואים בתוכנית הלימודים בגמישות שתתאים להם. בשנה השנייה שינו המספרים את הכול. בשנת לימודים רגילה לומדים ברייכמן בין ארבעה לחמישה נכי צה"ל בכלל המחזורים. בשנה שעברה מספרם קפץ ל־56. עם פתיחת השנה הנוכחית – 245. "אם המלחמה נפסקת עכשיו ואין עוד נכי צה"ל שמגיעים בכמויות, אני בטוח שלפחות חמש־שש שנים קדימה נספוג את הכמות הזאת של נכי צה"ל ואת הכמות של הסטודנטים שסובלים מ־PTSD. יהיה 'זנב' של לפחות חמש שנים עד שנראה את העקומה מתחילה לרדת שוב למצב נורמלי".

לפני חודשים אחדים פנה אל גנור חייל מילואים בשיקום ותיאר בעיה: הפיזיותרפיה היומית שלו – שעת אימון בשיבא – גוזלת חצי יום בפקקים. "הוא אמר לי: אני צריך להחליט אם אני מפסיד חצי יום לימודים או את השיקום". גנור לא היסס: לפני שלושה שבועות נפתח בקמפוס רייכמן חדר פיזיותרפיה ייעודי לנכי צה"ל בלבד. "הם יכולים להזמין את החדר לשעה כל יום ולעשות את האימון היומי שלהם. אני מאמין שהנהלות מוסדות אקדמיים יצטרכו לקחת את הצורך הזה בחשבון ולמצוא לו פתרון, כי אחרת השיקום של הסטודנטים ייפגע. חייבים למצוא את האיזון בין הדרישות האקדמיות ודרישות השיקום. בנינו גם מרכז טיפול וחדר שקט לסטודנטים עם PTSD. חלק מהסטודנטים סובלים מזה כבר עכשיו, לחלק אחר זה יצוץ חצי שנה או שנה לתוך הלימודים", הוא מעריך.

לחזור לחיים

אביחי קלרמן הוא המנהל האקדמי של המכללה האקדמית הרצוג, ושירת מתחילת המלחמה כמפקד איתור נעדרים בפיקוד דרום. לדבריו, אחרי שנתיים של מלחמה, המבחן של האקדמיה כבר אינו רק כמה ידע היא מצליחה להעניק לסטודנטים, אלא אם היא מסוגלת לראות את מי שחזר מהחזית, מהבית הריק או מהשגרה שהתפרקה, ולעזור לו לחזור לחיים. ההתמודדות הזו אינה רק מוסדית מבחינתו, אלא גם אישית. "עשיתי כ־700 ימי מילואים, פיקדתי על מאות אנשים וראיתי מה קורה לאנשים", הוא אומר. "איתור נעדרים הוא לא תפקיד קל, כמו הרבה תפקידים בצבא. ראיתי מה קרה לאנשים שלי ביחידה, ולכן אחד הדברים שהובלנו במכללה היה הטיפול הפרטני".

כמכללה לחינוך, הוא טוען, יש לכך משמעות כפולה: לא רק לסייע לסטודנטים, אלא גם לשמש להם דוגמה מקצועית וחינוכית. "אנחנו צריכים להיות המודלינג של הסטודנטים שלנו שיוצאים להוראה", הוא אומר. "כמו שאנחנו רוצים שהמורה של הילדים שלנו ושל הנכדים שלנו יראה את הילד, יראה את הפרט ויוכל 'לגעת' בו, כך אנחנו רוצים להתנהג מול הסטודנטים שלנו. יש לנו אחריות לדור הבא. כמו שאנחנו נתנהג – כך הם יתנהגו.

"בקרב הסטודנטים שחוזרים משירות מילואים ממושך ניכרות היום שתי תנועות הפוכות", הוא מאבחן. "מצד אחד, יש מי שחוזרים מהמלחמה חדורי תחושת שליחות ומבקשים לתרגם אותה לעשייה אזרחית וחינוכית. אותם אנחנו רוצים לגייס יותר ויותר ללימודי חינוך, כי חינוך הוא בעצם הדבר שבזכותו ניצחנו במלחמה, והוא הגורם המכריע לטווח הארוך. מצד שני, יש לא מעט סטודנטים שהמלחמה הותירה אותם דווקא באדישות ובחוסר יכולת לחזור לשגרת לימודים. המלחמה גורמת לאנשים לקחת את החיים הרגילים בפרופורציה אחרת, ויש כאלה שקשה מאוד להניע אותם לפעולה, בוודאי לפעולה לימודית. זה דבר שאנחנו מתמודדים איתו".

במקרים כאלה, לדבריו, המשימה הראשונה היא איתור. "קודם כול צריך לאתר אותם, אחר כך לדאוג שיגיעו למרכז התמיכה שלנו ולוודא שהם מקבלים טיפול. צה"ל מעמיד להם טיפול, אבל צריך לראות שהם באמת עושים את זה מול הצבא, ולבדוק איך אנחנו יכולים לעזור להם. זה עצוב, כי החיים צריכים להימשך, ויש לא מעט אנשים שפשוט נכנסים לאדישות ומוותרים לעצמם".

החזרה לאזרחות, הוא מדגיש, אינה מובנת מאליה. אחרי שנתיים וחצי שבהן רבים מהסטודנטים שהו רוב הזמן במילואים, החיים האזרחיים הפכו עבורם לאתגר. "בתפקוד היומיומי הסטודנטים צריכים לחזור לחיים, וזה לא פשוט להם. אחרי תקופה ארוכה כל כך שבה היו במילואים, האזרחות קשה להם פתאום. יש לא מעט אנשים כאלה, ואנחנו מנסים להניע אותם ולהחזיר אותם למסלול. אל המעגל הזה מצטרפות גם בנות הזוג שלהם, שלעיתים נותרות שקופות יותר למערכת, ואיתן זה מסובך יותר", הוא אומר. "עם חיילי המילואים אנחנו יכולים להיות בקשר עם הצבא או עם גופים אחרים. לבנות הזוג יש פחות מענה. סטודנטית שהייתה בבית עם ילדים קטנים, לבד במשך שנתיים או יותר – גם היא צריכה עזרה. אבל למי פונים? איך מאתרים אותה? את הסטודנטים אנחנו יכולים לזהות כי הצבא שולח לנו מדי פעם דוחות. אם בנות הזוג לא מדווחות בעצמן שבן הזוג במילואים, אנחנו לא יכולים לדעת".

המכללה הרחיבה את מעגל הזכאים להקלות וכללה גם בנות זוג ללא ילדים של אנשי קבע, קצינים ומשרתי מילואים, מתוך הבנה שגם הן נושאות בנטל כבד. "יש לנו סטודנטית שהיא אלמנת מלחמה", מספר קלרמן, "אנשי מרכז התמיכה של המכללה ישבו יחד איתה על בניית תוכנית לימודים אישית, כדי שלמרות מה שקרה לה היא תוכל לסיים את התואר שלה. לשמחתנו היא באמת סיימה את התואר בהצלחה. זאת משימה שהייתה מבחינתנו חשובה מאוד – להעניק לה תשתית מספקת שתאפשר לה להמשיך".

"יש לנו גם בוגר שהוא אב שכול, שסיים תואר שני תוך כדי המלחמה אחרי שבנינו גם עבורו תוכנית אישית", מוסיף קלרמן. "הבנו שלימודי התואר השני הם חלק מהשיקום שלו. יש לנו לא מעט אנשים כאלה שאנחנו מנסים להניע אותם ולהחזיר אותם למסלול החיים בכלים שיש ברשותנו".

אחד המהלכים המרכזיים במכללה עבור הסטודנטים המילואימניקים היה הקמת מערך סיוע פרטני בהיקף רחב: המכללה השקיעה מאות אלפי שקלים בשיעורים אישיים, בעיקר בזום. מרצים קיבלו אישור להעביר שיעורי תגבור פרטניים, דיווחו על כך באופן מסודר וקיבלו תשלום. במקביל, בתקופות שבהן שירות המילואים היה אינטנסיבי במיוחד, הוקלטו כל השיעורים והועלו לאתרי הקורסים, לצד מצגות וחומרי עזר, כדי לאפשר לסטודנטים להשלים את החומר בקצב שלהם. "היו לנו גם מרצים במילואים, והיינו צריכים לדאוג שהסטודנטים לא ייפגעו מזה. היו מרצים שעלו בזום מלבנון, מעזה, ולימדו את הקורס שלהם", מספר קלרמן.

במקביל הוקם פורום מילואים, ואנשי מִנהל הסטודנטים יזמו קשר עם סטודנטים במילואים כדי לברר מה מצבם ומה הם צריכים. התפיסה שהובילה את המהלך הייתה: "אף אחד לא נשאר מאחור": כל סטודנט שיכול לסיים שנה או תואר, יקבל את מרב הכלים כדי לעשות זאת, גם אם לא בכל המקרים אפשר היה להגיע להשלמה מלאה. המהלך שיקף מַעבר מתפיסה של הקלות נקודתיות למערך ליווי מתמשך, שמנסה להתאים את האקדמיה למציאות שבה שירות ממושך, עומס ופערי למידה הפכו לחלק בלתי־נפרד מחיי הסטודנטים.

ואם בכל זאת היו שלא הצליחו להשלים את הלימודים?

"גילינו באחד החוגים שיש לנו כמה סטודנטים שעשו ימי מילואים רבים. ראש החוג ויועץ הלימודים ישבו והכינו תוכנית פרטנית לשישה סטודנטים, ואת הקורסים שהיו חסרים להם בשנה האחרונה, הם יוכלו להשלים בקיץ הקרוב במרוכז בקורסים פרטניים. מבחינתנו, עד תחילת שנת הלימודים הבאה הם יוכלו להשלים את התואר שלהם".

ישראל תימדד בשנים הקרובות לא רק במה שהושג בשדה הקרב, אלא בדרך שהיא מצמיחה את מי שנלחם בו. דור שלם של צעירים חוזר בגוף פצוע, ראש עמוס וחיים שהתפרקו. האקדמיה, שלא הוכשרה ולא תוקצבה לכך, מצאה את עצמה בקו הראשון של המשימה הזו – לא כי בחרה בה, אלא כי אף אחד אחר לא היה שם. חדרי פיזיותרפיה בקמפוסים, מרצים שמלמדים מהשוחות, נשיאי אוניברסיטאות שיושבים ליד מיטות בבתי חולים – אלה לא רפורמות. אלה אנשים ששמים את האצבע על הדופק הפועם. כי בסוף, מה שקורה עכשיו בין כותלי הקמפוס הוא לא רק סיפור על לימודים, הוא הסיפור על עם שקם וחזר ללכת.