האם ישראל תצליח להשאיר כאן את זוכי הנובל הבאים?

בשיח הציבורי בישראל הביטוי "בריחת מוחות" הפך בשנים האחרונות לכזה שנזרק בקלות, כמעט כאבחנה מוגמרת. אבל השאלה "האם ישראל אכן מאבדת את חוקריה ומדעניה הטובים ביותר" קשה הרבה יותר להכרעה ממה שהכותרות מרמזות. הנתונים אינם מוכיחים ואינם מפריכים את הטענה. הם רק מזיזים את הדיון לשאלה מדויקת יותר: לא כמה ישראלים עוזבים, אלא מי הם, כמה מהם חוזרים, והאם ישראל מצליחה לגרום להם לבנות כאן את הקריירה שלהם.

"אני לא חושב במונחים של בריחת מוחות", אומר פרופ' עמי מויאל, יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה, כשהוא נשאל אם ישראל נמצאת בעיצומו של משבר. זו בדיוק הנקודה שממנה כדאי להתחיל: לא בשאלה של כן או לא, אלא בשאלה קשה הרבה יותר להתמודדות: האם ישראל מצליחה לשכנע את אותם מוחות להשקיע בישראל ובדור העתיד באקדמיה.

המספרים מספרים

נתוני ההגירה הכלליים לבדם, אינם יכולים להוכיח שישראל מאבדת את מיטב מדעניה וחוקריה. כדי לענות על השאלה הזו נדרשים נתונים ממוקדים על חוקרים, אנשי סגל אקדמי ומדענים – ולא רק על ההרכב ההשכלתי של כלל המהגרים. במילים אחרות: כותרת מדאיגה על "עשרות אלפי ישראלים עוזבים בכל שנה" בעצמה לא אומרת הרבה. השאלה המעניינת היא מה קורה כשמפלחים את היוצאים לפי רמת השכלה ותחום מומחיות – ושם, כפי שיתברר, המספרים כן מתכתבים עם החשש הציבורי, גם אם הם לא מכריעים אותו.

הפילוח הזה חד, כפי שהוא עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנותחו על ידי ד"ר אילה אליהו ממרכז המידע והמחקר של הכנסת, בדו"ח מחודש מאי האחרון: המהגרים מישראל והחוזרים אליה, בכל שנה שנבדקה, משכילים משמעותית יותר מכלל האוכלוסייה. בשנת 2022, בגילי 25־64, שיעור בעלי התואר הראשון בקרב היוצאים היה גבוה פי 1.5 מחלקם באוכלוסייה; שיעור בעלי התואר השני – גבוה פי שניים; ושיעור בעלי התואר השלישי, קבוצת הקירוב הקרובה ביותר לחוקרים ואנשי מדע – גבוה פי 4.6 מחלקם באוכלוסייה. גם החוזרים לישראל משכילים מהממוצע, אבל פחות מהיוצאים, וההשכלה של אלה שעוזבים עולה בקצב מהיר יותר מזו של החוזרים: בין 2009 ל־2022 שיעור בעלי התואר השני בקרב המהגרים קפץ פי 1.5, ושיעור בעלי התואר השלישי עלה עלייה עקבית, גם אם לא דרמטית, משנה לשנה.

ככל שהתמונה מתבררת עוד כשמתעמקים בנתונים, ניכר כי הסיכון לאובדן הון אנושי אינו מתחלק באופן שווה באוכלוסייה, אלא מרוכז דווקא בבעלי ההשכלה הגבוהה ובתחומי המדעים, ההנדסה והרפואה – בדיוק הקבוצות שעליהן נשענת האקדמיה הישראלית.

להתחיל מבראשית

פרופ' מויאל לא מנסה להתחמק מהשאלה אבל מתעקש על דיוק. "היחס בין מספר חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות המחקר בישראל לבין מספר הסטודנטים, יציב בשנים האחרונות", הוא מסביר. "יש קליטות של סגל צעיר, יש פרישות. השאלה שאני שואל היא הפוכה: האם יש עניין שמספר חברי הסגל האקדמי הבכיר יגדל?"

אבל מתחת למספר היציב הזה מסתתרת דינמיקה שעלולה להיות מדאיגה. "יש לנו 12 אלף סטודנטים לדוקטורט בישראל, ובין 1,600 ל־2,000 מסיימים בשנה. בין 500 ל־1,000 יוצאים לפוסט־דוקטורט מדי שנה, ומהם כ־70% עושים את זה בחו"ל. אלה שיוצאים לפוסט־דוקטורט, אנחנו לא יודעים לכמה שנים הם יוצאים. חלקם נשארים ליותר שנים מאשר צריך בשביל הפוסט־דוק. אלה שחוזרים הם לא בהכרח אלה שיצאו לשנתיים עד ארבע שנים של מחקר. 220־300 חברי סגל צעירים נקלטים בסוף בחזרה במוסדות האקדמיים בארץ", הוא אומר, אלא שלדבריו יכולים להיות בהם גם כאלו שיצאו לחקור בחו"ל גם לפני עשור.

נתוני הלמ"ס שמלמדים על הגירה שלילית כללית ובתוכה גם של מוחות ישראלים, מניעים כרגע עבודת מטה מסודרת בות"ת. "אני לא יכול להתכחש שהלמ"ס מפרסם נתונים על יוצאים לחו"ל שלא חזרו שלוש שנים בשלוש קטגוריות: מהנדסים – הייטק, רופאים וחברי סגל אקדמי בכיר. הטענה היא שהמאזן שלילי בשנתיים־שלוש האחרונות – אבל אנחנו צריכים לבסס את זה מספרית".

פרופ' מויאל אינו נבהל מהשלכות שלוש השנים האחרונות מבחינת מצבה הביטחוני והגיאופוליטי של ישראל. "יכול להיות שכתוצאה מהמצב הבינלאומי בעולם ביחס לישראל, תהיה מוטיבציה גדולה יותר לישראלים וגם ליהודים שנמצאים הרבה שנים במערכת האקדמית ברחבי העולם, לשקול לחזור. בעיקר בגלל האנטישמיות והחרם על המחקר הישראלי. המלחמה רק גרמה לזה להתפרצות, אלה דברים שהיו קיימים כבר כמצע, וכעת התפרצו".

במועצה להשכלה גבוהה לא שוקטים על השמרים. בשיתוף ות"ת, הקרן הלאומית למדע ומשרד העלייה והקליטה, הוקמו בשנים האחרונות שתי יוזמות לאומיות בשם "אור" ו"בראשית" שנועדו לעודד מדענים ישראלים מצטיינים ופוסט־דוקטורנטים לשוב מחו"ל ולהשתלב באקדמיה הישראלית. במסגרתן, מוצעת לחוקרים חבילה שלמה של סיוע: תשתיות מעבדה, מענקי מחקר לשנים הראשונות ותוספת שכר. התקציב: 620 מיליון שקל לארבע שנים, בהיקף של החזרת 25 אנשי סגל בשנה, מה שמתורגם ל־5–7.5 מיליון שקל לחוקר. "לא נוכל לקנות לו תשתית ציוד בעשרה מיליון דולר," מודה מויאל, "אבל אני חושב שזו הצעה יפה. קודם כול יש רובד שנותן לך לחמש שנים תוספת שכר על השכר באקדמיה. כשאתה חוזר, לוקח הרבה מאוד זמן להגיש בקשות מחקר, אז אתה מקבל מענק שנותן לך שקט לכמה שנים, ומקבלים גם סל קליטה מיוחד ממשרד העלייה והקליטה".

פרופסור מויאל מתאר פגישה עם 22 החוזרים במחזור הראשון של "בראשית" בטקס מרשים שנערך בחודש שעבר בבית הנשיא: "הם אמרו לי משפט שלא חשבתי עליו: אנחנו ממש מתרגשים מעצם קיום התוכנית, כי זה אומר שהמדינה חושבת עלינו ורוצה אותנו".

כשמויאל מביט על התמונה הרחבה יותר, מעבר לתוכניות הפרטניות, הוא מצביע על שני מספרים שמדאיגים אותו לא פחות מנתוני ההגירה עצמם. הראשון נוגע לתקציב: "התקציב של מערכת ההשכלה הגבוהה בעשור האחרון, בחלקו מתקציב המדינה, ירד. לפני עשור הוא עמד על כ־3.1% מתקציב המדינה, היום הוא עומד על 2.3%. אני מבין הכול, המדינה במאמץ. התפוקות רק גדלו וגררו השקעות, אבל לא הייתה קורלציה בגידול בתקציב". השני נוגע לתחרות האזורית: "אני מסתכל על מדינות בשכונה שלנו – סעודיה, טורקיה, איראן. יש שם השקעות לא קטנות במחקר, ורואים גידול משמעותי בכמות הפרסומים המדעיים".

ובכל זאת, כשהוא נשאל אם ישראל תישאר מעצמת מחקר בעוד עשור, התשובה שלו לא נשמעת כמו של מי שמתכונן למאבק: "יש לנו היום שלוש אוניברסיטאות שמדורגות ב־100 האוניברסיטאות הטובות בעולם, שתיים שהן בין 10 המודרגות כטובות ביותר בתחום היזמות, ומספר חסר פרופורציה של זוכי פרס נובל. אני כן חושב שאם נעבוד נכון, בעוד עשר שנים כשנסתכל אחורה, נראה ששלוש השנים האלה לא היו בהלימה לקצב שאני צופה שיהיה לנו קדימה".

מה הקשר

אם אצל פרופ' עמי מויאל השיחה נעה סביב מספרים ומדיניות, אצל פרופ' עידית שחר, ראש המערך לשוויון מגדרי וקידום נשים במדע במכון ויצמן, הסיפור מתחיל דווקא בהחלטות המשפחתיות שמאחורי הקריירה האקדמית. "כמעט כל מי שרוצה להשתלב באקדמיה בישראל חייב לצאת לפוסט־דוקטורט בחו"ל", היא אומרת. "אבל עבור חוקרות זו תקופה מורכבת במיוחד. הן מגיעות למעבדה חדשה ותחרותית, צריכות לפרסם מחקרים ברמה הגבוהה ביותר ובמקביל להתמודד עם משפחה שעוברת טלטלה שלמה – הילדים צריכים להיקלט, בן הזוג צריך למצוא עבודה, ויש בית חדש להחזיק. לגברים בדרך כלל קל יותר להתאקלם. אצל נשים הג'ינגול הזה הרבה יותר קשה". גם המצב הכלכלי אינו מקל. "לא באמת חיים שם ברווחה גדולה, וכל הלחצים האלה מצטברים. ואז עולה השאלה איך גורמים להן לראות באקדמיה הישראלית מקום שכדאי לחזור אליו".

כשהתמנתה לתפקידה לפני חמש שנים, הבינה שחר שאחת מנקודות התורפה של ישראל היא דווקא אחרי שהחוקרות עולות על המטוס. "הן פשוט נעלמות", היא אומרת. "אין קשר, אין מעקב, אין עם מי לדבר כשההתלבטויות מתחילות". כדי להתמודד עם הבעיה הקים מכון ויצמן מאגר של כמעט כל הפוסט־דוקטורנטיות הישראליות בעולם, ללא קשר למוסד שיצאו ממנו, והוא מקיים איתן קשר רציף. מעבר למפגשי תוכן והרצאות, נפתחו קבוצות תמיכה מקוונות והן מקבלות ליווי אישי. לצד זאת, המכון מעניק מלגות למצטיינות.

"אני נוסעת לפגוש אותן בעצמי", מספרת שחר. "אנחנו מאתרים את החוקרות המצוינות ביותר, מעניקים להן מלגה נוספת שתאפשר להן לשרוד טוב יותר את תקופת הפוסט־דוקטורט, ומלווים אותן גם בקואוצ'ינג. אף אחת לא מתחייבת לחזור למכון ויצמן, אבל אני רוצה שידעו שיש להן בית בארץ".

לדבריה, רוב החוקרות שהיא מלווה נמצאות כיום בארצות הברית, גרמניה ובריטניה, והמאמץ כבר נושא פרי. "השנה 60% מהחוקרים שנקלטו אצלנו אחרי פוסט־דוקטורט היו נשים, לעומת 10%־15% בלבד בעבר. אני גם רואה שרבות מהחוקרות שחוזרות הן כאלה שהיו איתנו בקשר לאורך השנים". היא מדגישה שהתוכנית מיועדת לא רק למכון ויצמן. "זו השקעה ציונית באקדמיה הישראלית. נשים שחזרו דרכנו השתלבו גם בטכניון, בבר־אילן ובמוסדות נוספים".

אבל למרות ההצלחות, שחר אינה מסתירה את הדאגה. "בשנים האחרונות אנשים לא רק לא חזרו – חלקם פשוט הלכו, כי הם נבהלו", היא אומרת. לדבריה, חוקרים ישראלים ניצבים כיום בין שני כוחות מנוגדים: מצד אחד, המציאות הביטחונית והפוליטית בישראל מקשה על ההחלטה לשוב; מצד אחר, גם העולם האקדמי בחו"ל כבר אינו נתפס כמקום בטוח. "יש אנטישמיות, יש חרמות אקדמיים, ויש תחושה שמשהו מתחיל לרעוד שם. אנשים שוקלים לעומק איפה נכון לבנות את העתיד שלהם". ובכל זאת, היא מזהירה, האיום המרכזי לא השתנה. "התחרות העולמית תמיד קיימת. אם לא יהיו כאן הכוחות הטובים ביותר, לא נוכל להתחרות. מדינת ישראל תמיד התגאתה בהון האנושי המדעי שלה. אם היא לא תשקיע מאמץ אמיתי לשמור על קשר עם החוקרים ולהחזיר אותם הביתה – זה פשוט לא יקרה".

רמה בינלאומית

אם יש גוף שמרגיש בזמן אמת את תנועת הלוחות של ההון האנושי הישראלי, זה סיינס אברוד – ארגון המדענים הישראלים בחו"ל, שמלווה כיום כ־14 אלף ישראלים: כ־5,000 מדעניות ומדענים, כ־1,000 רופאים ורופאות, והיתר סטודנטים לרפואה. מנכ"ל הארגון, נדב דואני, מעריך כי מספרם של הישראלים האלו גבוה פי שלוש, ומתאר שינוי חד ברצון לחזור: "הסקרים שלנו מראים שכ־70% רוצים לחזור כשהם יוצאים מהארץ. ככל שנוקפות השנים המספרים מתהפכים, ורק 30% רוצים לחזור. זה משוגע לגמרי". לדבריו, הסיבות אינן מסתכמות רק במצב הביטחוני או הפוליטי. "יש עניין של נוחות ורמת חיים, אבל גם יכולת להתקדם בקריירה. אין מספיק תקנים באקדמיה, אין מספיק משרות בתעשייה, והשכר שיכולים להציע אינו אטרקטיבי".

דואני מביא דוגמה מחוקר ישראלי שקיבל משרה באוניברסיטה מובילה בסינגפור: שכר התחלתי של 200 אלף דולר בשנה, לצד מענק סטארט־אפ חריג להקמת חברה. "בארץ לא מציעים את הדברים האלה", הוא אומר. בתחום הבינה המלאכותית, שבו בנה הארגון מאגר של יותר ממאה חוקרות וחוקרים ישראלים בשיתוף רשות החדשנות, הפער מורגש במיוחד. "אין היום תואר בבינה מלאכותית בארץ. כשאנחנו פונים אליהם כדי להחזיר אותם, הם אומרים לנו: יש תור. הרבה מקומות פונים אלינו. איך אתם יכולים להתחרות בשכר שאנחנו מקבלים היום?"

המלחמה, הוא מדגיש, היא שיקול נפרד – וכבד. "אשתו של חוקר ישראלי מהטכניון אמרה לנו: אנחנו לא חוזרים עד שהמלחמה תיפסק. אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו תחת טילים". אבל גם האנטישמיות והחרם האקדמי בחו"ל אינם משנים בהכרח את המשוואה. "חוקרים ישראלים נדחים מהר יותר מבעבר ממאמרים ומכנסים, ולפעמים מוסד לא צריך להיות אנטישמי – הוא פשוט לא רוצה בעיות. ועדיין, זה לא בהכרח הגיים־צ'יינג'ר. בסוף, ככל שאתה נשאר בחו"ל, זה כמו עץ: אתה מעמיק שורשים באדמה, וקשה לעקור את העץ אחר כך. לכן המאמץ הקריטי להחזיר אותם הוא בארבע השנים הראשונות".

מבחינתו, הסיפור אינו רק אקדמי אלא כלכלי ולאומי. "תארי לך שמובילאיי של פרופ' אמנון שעשוע לא הייתה מוקמת בארץ אלא בפרינסטון. המיסוי על האקזיט היה משולם לאמריקנים, חלק מהכסף היה הולך לאוניברסיטה שם. כאן הוא הקים חברות, העסיק עובדים – לא רק מתכנתים, גם שירותי הסעדה ותחזוקה, שילם מיסים והזין את המשק מכל הכיוונים. אלה אנשים שהם הקטר של המשק הישראלי". אותו היגיון, לדבריו, נכון גם לבתי החולים. "רופאים־חוקרים הם אנשים מיוחדים מאוד. אם הם לא מבצעים את המחקר שלהם כאן, לא מקימים חברות ולא מבשרים על תרופות, יש לזה משמעות כלכלית וחברתית ענקית. אלה גם האנשים שמלמדים את הילדים שלנו. אם לא נחזיר אותם, אנחנו בבעיה".

כדי להתמודד עם הקושי, סיינס אברוד מנסה להתחיל את הליווי עוד לפני היציאה לפוסט־דוקטורט או להתמחות העל, ולהמשיך עד מציאת משרה בארץ. שיעורי החזרה בקרב חברי הקהילה, אומר דואני, הם 30%־40%. לפני שלוש שנים הפעיל הארגון גם תוכנית בשם "נחיתה רכה", שהתמקדה לא רק במדען אלא במשפחתו: ליווי פסיכולוגי, משפחה מאמצת בארץ, שיעורי עזר לילדים, ייעוץ תעסוקתי לבן או בת הזוג וסל חזרה ראשוני. "לעולים יש סל קליטה. לחוזרים אין", הוא אומר. "המדינה צריכה לחשוב על מעטפת למשפחה המלאה – מיסוי, רישום לבתי ספר, תעסוקה לבני הזוג. אם הם ישבו בחו"ל, המדינה לא תרוויח מהם כלום. אם הם יחזרו, ירפאו חולים, ילמדו, יקימו חברה, יקנו בית ויקנו בסופר – הם ישפיעו על המשק כולו".

חצי הכוס הריקה

פרופ' ירון שב־טל, סגן נשיא למחקר באוניברסיטת בר־אילן, בכלל לא חושב שהפתרון לבריחת מוחות הוא למנוע מחוקרים לצאת לחו"ל. להפך. "אם רוצים מדענים בעלי שם, הם חייבים לעשות פוסט־דוקטורט בחו"ל. שם הם נחשפים למעבדות אחרות, לטכנולוגיות אחרות, יוצרים קשרים בינלאומיים וחוזרים חוקרים טובים יותר. זו הדרך שבה האקדמיה עובדת בכל העולם". אלא שלדבריו, ההכרח הזה הוא גם הסיכון הגדול. "הם יכולים לחזור לארץ, אבל הם גם יכולים לקבל משרה בארצות הברית או בתעשייה ולהישאר שם".

למרות החשש, מבטו מהשטח דווקא אופטימי יחסית. "מהמסדרונות שלי בבר־אילן, אני יכול להעיד שכמעט אין אצלנו מקרים של חוקרים שעזבו ונשארו בחו"ל. להפך, יש הרבה מאוד פניות ויש במי לבחור". אחד המהלכים הראשונים שעשה עם כניסתו לתפקיד היה הובלת משלחת של דיקנים ופרופסורים למסע בארצות הברית כדי לפגוש פוסט־דוקטורנטים ישראלים. "רצינו להבין מה עובר עליהם, ובעיקר לספר להם מה יש לבר־אילן להציע".

ומה יש להציע? קודם כול תנאים למחקר. "מדען לא חוזר בגלל ציונות בלבד. הוא צריך לדעת שיהיו לו התנאים להצליח". קליטת חוקר חדש היא השקעה של מיליוני שקלים: מעבדה, ציוד, תשתיות וצוות מחקר. "חבילה של חוקר חוזר יכולה להגיע למיליון דולר ויותר". תרומות כמו התרומה החריגה של מיליארד השקלים שקיבלה האוניברסיטה בשנים האחרונות, הוא אומר, מאפשרות לה לבנות חבילות קליטה תחרותיות ולהתחרות על החוקרים המצטיינים.

לצד כל השיקולים האישיים והכלכליים, יש גורם נוסף שכל המרואיינים מזכירים בנשימה אחת: החרם האקדמי. דוח מכון סמואל נאמן, שעוקב אחר התופעה מאז 2024, מציג תמונה זהירה יותר מזו שמתארים בשטח: הדוח פורסם בחודש מאי האחרון, וקובע כי למרות העלייה באירועי החרם ולמרות המחאות וגילויי האנטישמיות בקמפוסים בעולם, האקדמיה הישראלית ממשיכה להפגין חוסן. סימן האזהרה העיקרית שעולה מהדוח נוגע דווקא לשיתופי הפעולה הבינלאומיים: בישראל נרשמה ב־2025 ירידה קלה, והפער מול המדינות האחרות נותר ניכר.

הפער בין הזהירות של הדוח לבין מה שמתאר פרופ' שב־טל בשטח, בולט. "אני רואה את כל ההגשות של החוקרים למענקים שונים, במיוחד לאיחוד האירופי, ואת כל התגובות עליהן. חלקן חיוביות, אבל בהחלט המספרים לרעתנו בשנתיים האחרונות בצורה חמורה", הוא אומר. "הסטטיסטיקה מראה שישראל תמיד זכיינית בשורה הראשונה. אם מגישים 100 הצעות ל־ERC בכל שנה, בסביבות ה־30 זוכים,  אחוזים גבוהים במענק שאחוזי הזכייה בו קטנים. בשנתיים האחרונות, בעקבות החרם, אנחנו רואים צניחה מטורפת: ממשיכים להגיש אותן כמויות, אבל כמות הזכיות היא בסדר גודל של 10. זה לא שנעשינו מטומטמים. יש פה כנראה מהלך מאחורי הקלעים בוועדות השיפוט השונות".

"במדעים הניסוייים אנחנו מרגישים פחות את הלחץ בדוגמת החרם", הוא מפרט. "במדעי הרוח והחברה, שם העיסוק בפוליטיקה בולט יותר, הקשיים בכנסים ובקמפוסים הרבה יותר מורגשים, כי המקצוע שלהם הוא מילים".

למרות הכול שב־טל מסרב להסתכל רק על חצי הכוס הריקה. "יש חרם שקט, אבל יש גם חוסן. החוקרים שלנו ממשיכים להגיש בקשות, ממשיכים לעבוד, ואנחנו ממשיכים להחזיר אנשים". גם לדבריו, דווקא גל האנטישמיות והתחושה הגוברת של אי־נוחות בקרב חוקרים ישראלים בחו"ל יצרו גם הזדמנות. "יש חוקרים ותיקים שפונים אלינו מיוזמתם ואומרים שהילדים כבר בארץ וגם הם רוצים לחזור הביתה. אם נדע להציע להם את התנאים הנכונים, זו יכולה להיות הזדמנות אמיתית להחזיר לישראל אנשים מצוינים".

ארגז כלים

מכלל השיחות והנתונים עולה תמונה מורכבת: אין כיום הוכחה חד־משמעית לכך שישראל סובלת מבריחת מוחות, אבל גם אין מקום לשאננות. אולי השאלה איננה כמה חוקרים עוזבים, אלא עד כמה ישראל מצליחה להישאר המקום האטרקטיבי ביותר עבורם לחזור אליו. מי שעוסקים בכך מדי יום לא מדברים על ייאוש אלא על תחרות, ובעיקר על מרוץ נגד הזמן. "אם היום כל מוסד אקדמי בחו"ל מבין שצריך לאפשר לחוקר גם לעבוד בתעשייה כדי להרוויח כסף – האקדמיה הישראלית צריכה להנגיש את עצמה יותר, לתגמל מבחינת השכר וליצור עוד תקנים", אומר נדב דואני. פרופ' עמי מויאל מנסח את אותו רעיון במילים אחרות: "יש לנו פה הון אנושי מדהים. צריך לתת לו את הכלים ולעודד אותו לפרוץ".