בישראל עושים הכול בשביל לגייס מורים, חוץ מלשלם להם יותר

השבוע פורסם מתווה חדש לחיזוק ההון האנושי במערכת החינוך ביישובי הצפון. המתווה מבטיח למורים מענק של 60 אלף שקלים אם יגיעו ללמד ביישובים קרובים לגבול לבנון; מענקים נוספים יינתנו למורים שיקדמו יוזמות חינוכיות, ויוקמו מסלולי הכשרה לאקדמאים ותוכניות לפיתוח מנהיגות. המתווה יפעל וייבחן בשנה הקרובה, ואז יוחלט אם להמשיך בו.

הדיווח הזה הזכיר לי יוזמה יצירתית אחרת. עיריית תל־אביב הציגה לאחרונה תוכנית להתמודדות עם המחסור הקשה בצוות חינוכי בעיר: דיור מסובסד. מורים וגננות שיעברו לגור בעיר ולעבוד בה יהיו זכאים לדיור במסגרת פרויקט "דיור בר השגה", וגם למימון לימודים, הקלות בחניה והטבות בתחומי הפנאי והספורט. בעיריית תל־אביב הבינו שעם משכורת של מורה אי אפשר לשכור דירה בעיר היקרה בישראל, ושהפקקים בכניסה לעיר, בצירוף בעיות החניה, מקשים גם על יוֹמְמוּת (עבודה בעיר בשעות היום, ומגורים בעיר אחרת). אם אתה מקבל את אותו השכר בכל מקום, עדיף לעבוד ליד הבית עם חניה.

תל־אביב ויישובי הספר בצפון שונים זה מזה כמעט בכל מובן. בצפון מבקשים לשקם אזור שנפגע ממלחמה ומתמודד עם ריחוק גיאוגרפי ועזיבת תושבים; בתל־אביב מתמודדים עם מחירי דיור גבוהים, פקקים ומחיה יקרה. אבל הבעיה הבסיסית זהה: בשני המקרים, אין די אנשים שמוכנים לעבוד בהוראה במקום ובמקצוע שבהם הם נדרשים.

אבל עם כל הכבוד לפתרונות היצירתיים, כדאי לתהות מדוע יש צורך בכל ההטבות העקיפות והבונוסים החד־פעמיים עם הכוכביות הקטנות, במקום לפעול בדרך המלך. בישראל מכירים בבעיה הקשה של מחסור במורים בתחומים ובאזורים מסוימים, ומוכנים לעשות כמעט הכול כדי לגייס מורים, חוץ מהדבר הפשוט ביותר: לשלם להם שכר גבוה יותר. מתברר שאפשר להציע דירה מסובסדת, מלגה לתואר שני, חניה, הכשרה מקצועית, מענק חד־פעמי, תוכנית מנהיגות, מעטפת קליטה ואפילו מינוי לבריכה. אפשר גם להקים מנהלת, לפרסם קול קורא ולמנות ועדת היגוי שתבחן את הצלחת הפיילוט. דבר אחד כנראה בלתי אפשרי לעשות: לשנות את מבנה השכר.

בכל תחום עבודה אחר, זה הפתרון הברור מאליו. כשקשה לגייס עובדים לתפקיד מסוים, מעלים את השכר המוצע עד שנמצאים מועמדים מתאימים. אבל במערכת החינוך, מחסור בעובדים מוביל למתווה, פיילוט, מכרז, קול קורא, צוות מעקב ודו"ח מסכם. ואם כל זה לא מצליח, אז מקימים ועדה.

ההטבות הללו אינן פתרון קבוע, ולכן יתקשו לחולל שינוי אמיתי. מורים לא יבנו קריירה ולא יעתיקו את מקום מגוריהם על בסיס קול קורא ופיילוט זמני שמי יודע אם יוארך. המערכת דורשת מהמורה מחויבות ארוכת טווח, ומציעה לו בתמורה מבצע לזמן מוגבל. לתוספת שכר יש יתרון בסיסי, שהטבות עקיפות אינן יכולות להחליף: קל להבין כמה היא שווה. 5,000 שקלים נוספים בחודש הם סכום ברור, קבוע וצפוי. מורה יכול להכניס אותו לתקציב המשפחתי, להחליט אם הוא מאפשר לו לשלם שכר דירה גבוה יותר, לוותר על עבודה נוספת או לקחת על עצמו נסיעה ארוכה יותר. בהטבות עקיפות, לעומת זאת, קשה לדעת מה באמת מונח על השולחן. מה שווייה של קדימות בהגרלת דיור אם הסיכוי לזכות נמוך? כמה שווה מלגה ללימודים למי שאינו מעוניין כרגע בתואר נוסף? האם הטבה עירונית, חניה מוזלת או מינוי למוסד תרבות באמת מפצים על פער של אלפי שקלים בין השכר לעלויות המחיה?

אז מדוע מדינת ישראל מתעקשת לפעול בדרכים עקיפות במקום לפתור את הבעיה ישירות? בשתי מילים: ארגוני המורים. בשלוש מילים: יפה בן דויד. שכר המורים נקבע במערכת ארצית של דרגות, ותק, גמולים והסכמים קיבוציים. האפשרות להציע באופן מהיר תוספת משמעותית למקצוע מסוים או לעיר מסוימת הסובלים ממחסור – מוגבלת מאוד. לכן, במקום לשנות את התגמול על העבודה, מנסים לשנות כמעט כל דבר אחר סביבה.

במשך שנים הצליחו ארגוני המורים לקבע תפיסה שלפיה כל הבחנה בשכר היא איום על הסולידריות המקצועית. לא משנה אם מדובר בניסיון לשקם חבל ארץ שנפגע קשות, או במחסור חריף במורים למדעים בכל רחבי הארץ. בכל פעם שעולה הצעה לאפשר למנַהל, לרשות מקומית או למדינה לשלם יותר למורים שקשה לגייס, ארגוני המורים מזדעקים כאילו מישהו ביקש לקצץ בשכרם. הגנה על האינטרס של המורים ודאי אין כאן, גם לא על האינטרס הציבורי. ההתנגדות לשכר דיפרנציאלי נועדה להגן על השליטה של ארגוני המורים במבנה השכר, ובפועל במערכת כולה. אם מורה יוכל לקבל יותר כסף בלי לעבור דרכם, הוא לא צריך אותם וזו כבר בעיה חמורה.