לציונות הדתית יש תורה גדולה. יש בה גבורה, אחריות לכלל ישראל, מחויבות למדינה, לצבא, להתיישבות ולחברה. זו לא רק השקפת עולם שנאמרת בסיסמאות, אלא דרך חיים שאנחנו רוצים להעביר לדור הבא.

אבל כדי שדרך חיים תעבור הלאה, צריך אנשים שיישאו אותה - לא רק רבנים גדולים ומנהיגי ציבור, אלא גם מורים, מחנכות, ר"מים, מורות לחשבון, מורים לאנגלית, מחנכי כיתות ומורות באולפנות.

כל מי שעומד מול תלמידים משפיע עליהם. כל מורה הוא גם דמות, כל כיתה היא גם מקום שנבנית בו זהות.

לכן השאלה מי עומד בכיתה איננה טכנית. למעשה, זו אחת השאלות החשובות ביותר של החינוך הדתי־לאומי. מי יפגוש את הילדים שלנו בכל בוקר? מי יעביר להם לא רק חומר לימודי, אלא גם שפה, דרך, יחס לתורה, למדינה, לצבא, לחברה ולשליחות?

המחסור במורים, בר"מים ובמחנכים כבר איננו קושי נקודתי של סוף אוגוסט. הוא משנה את פני החינוך הדתי. נתונים שפורסמו לאחרונה מלמדים שבחלקים נרחבים של החינוך הממלכתי־דתי (החמ"ד) הולך וגדל שיעור אנשי החינוך שאינם מגיעים מתוך הציונות הדתית.

בקרב אנשי החינוך הצעירים שנכנסו בשנים האחרונות לבתי הספר היסודיים של החמ"ד, שיעור המורים החרדים עומד על 46 אחוז, לעומת 44 אחוז דתיים־לאומיים. בכלל בתי הספר היסודיים של החמ"ד, 31 אחוז מהמורים מגיעים מהמגזר החרדי, לעומת 50 אחוז שמגיעים מתוך החינוך הממלכתי־דתי. חשוב לומר זאת בצורה ברורה: אין כאן טענה נגד אף ציבור. כל מי שבא ללמד את ילדי ישראל במסירות ראוי להערכה. אבל הנתונים הללו צריכים לשמש קריאת השכמה בשבילנו.

אם הציונות הדתית רוצה לחנך את ילדיה מתוך תורה גדולה, אהבת עם ישראל וארץ ישראל, אחריות למדינה ותודעת שליחות, היא חייבת להצמיח מתוכה יותר מורים ומורות, מחנכים ומחנכות, שחיים את העולם הזה ומסוגלים למסור אותו הלאה.

אחת הבעיות הכואבות היא שיש בוגרי מסלולי הוראה שכבר עשו דרך ארוכה. הם למדו, השקיעו, קיבלו תעודה ויש להם יכולת להיות אנשי חינוך טובים. אבל בדרך בין תעודת ההוראה ובין הכניסה בפועל לכיתה, משהו לא פעם מתפספס. חלק מאותם מורים אינם מקבלים מספיק ליווי, חלקם חוששים מהשנה הראשונה, וחלקם שומעים סביבם שיח שמקטין את מקצוע ההוראה.

"עם הכישרון שלך, למה דווקא חינוך?": המשפט הזה, שנאמר לא פעם מתוך כוונה טובה, מבטא בעיה עמוקה. הפכנו את ההוראה למקצוע שצריך להסביר אותו. במקום לומר לבוגר ישיבה מוכשר או לתלמידת מדרשה איכותית, "לכו לחינוך, שם צריכים אתכם", אנחנו משדרים לפעמים שחינוך הוא אפשרות פחות נחשבת.

צריך להפוך את הכיוון. מי שבוחר בחינוך לא עושה את זה בלית ברירה. הוא משתתף באחת המשימות הגדולות שיש כיום לעם ישראל. מחנך טוב יכול לשנות חיים של תלמיד. ר"מ טוב יכול להעמיד נער על הרגליים. מורה טובה יכולה לפתוח לב של תלמידה לתורה, לאמונה, לאחריות ולחיים של שליחות.

הפתרון למחסור במורים לא יכול להסתכם בקריאה כללית של "בואו לחינוך". צריך לבנות מסלול. צריך ללוות ולתת גב. צריך להרים את הערך של ההוראה בעיני ההורים, הקהילה, הישיבות והמדרשות.

מתוך ההבנה הזאת בנינו תוכנית שמבקשת לעודד וללוות בוגרי ובוגרות מסלולי הוראה בדרך לכיתה. לא רק שנאמר להם שהחינוך חשוב, אלא נעזור להם להישאר מחוברים לשטח, לפגוש תלמידים, לקבל ליווי, ולבנות את הכניסה לעולם ההוראה בצורה יציבה ובריאה יותר.

המשימה שלנו איננה למלא תקנים - היא להצמיח מחנכים. עלינו להחזיר את ההוראה למקום הראוי לה, ולומר בקול ברור: חינוך הוא שליחות גדולה. אם נצליח להחזיר את הטובים והטובות אל הכיתה, הילדים שלנו ירוויחו. החמ"ד ירוויח, וכך גם החברה הישראלית כולה.

אלידע פרינס הוא מנהל תוכנית "מחנכים לחיים - מנהיגי החינוך של ישראל" של עמותת הננו