פעמים רבות לאחר הרצאות שהעברתי לאנשי חינוך ניגשו אליי בסופן להתייעץ לגבי אלימות, כשבאחת ההרצאות, נשארתי דקות ארוכות ליד הרכב בזמן שמורה מדברת איתי כשהיא מוצפת בדמעות; התברר שאחד מהתלמידים בכיתה התנהג באלימות מילולית כלפיה וכלפי שאר תלמידי הכיתה, ולאחר חודשי התאפקות ארוכים ותסכול רב שהצטבר במהלכם בעקבות הדרדרות המצב בכיתה, היא אמרה לו מתוך כעס רגעי "שזו התנהגות של עבריין". בדבריה הסבירה לי שכבר ברגע האחרון היא הבינה שמדובר באמירה נפיצה, אך עדיין לא ציפתה לשערי הגיהנום שייפתחו עליה; הטלפון מאמו של הילד לא איחר להגיע, כשבמשך למעלה מ-20 דקות היא חווה מסכת צעקות, קללות וגידופים בלתי פוסקת, שלאחריהן גם נדרשה על ידי המנהלת להתקשר לאם ולהתנצל בפניה שוב. 

הבעיה המרכזית לתופעת האלימות שהולכת ומתרחבת במערכת החינוך לא נובעת מהתנהלותם של ההורים או התלמידים, שרובם מקסימים ואינם מתנהגים באלימות. היא גם לא נובעת משל המנהלים וצוותי הפיקוח. 

כיצד הגענו למצב שבו להורים מותר להרים קול ולגדף בלי חשבון את המחנכים והמחנכות של ילדיהם? כיצד הגענו למצב שכל כך הרבה אנשי חינוך מעידים על תחושה של חוסר ביטחון כשהם נכנסים לכיתה שאמורה להיות מרחב בטוח לילדים ובטח שעבור המורים? איך אפשרנו מצב שבו מיעוט קטן וקולני של הורים ותלמידים, מכתיבים את הטון למערכת כולה? למצבור השאלות הללו יש תשובה חד משמעית אחת - משרד החינוך!

במקום להעניק הגנה וגיבוי לאלה שאמונים על חינוך ילדינו ועיצוב עתידם, פעם אחר פעם קברניטי המשרד מאפשרים את אותם גילויי אלימות. אם משרד החינוך היה רוצה למנוע אלימות, הנהלים היו צריכים להיות ברורים וחדים מאוד: הרמת יד, גידוף, כמו גם איומים והרמות קול כלפי הצוותים החינוכיים מחייבים דיווח מיידי לבית הספר ולמשרד החינוך. אם המורה לא רוצה להגיש תלונה למשטרה, משרד החינוך צריך לאסור על ההורה להיכנס לשטח בית הספר או ליצור קשר טלפוני עם הצוותים החינוכיים ומאותו הרגע, על ההורה לפנות למערכת אך ורק בכתב. במצב כזה כניסה לבית הספר של ההורה צריכה להיות רק בליווי של מאבטח.

אני יודע שלחלק מהקוראים הדברים עשויים להישמע כצעדים קיצוניים, אך העלייה התלולה בגילויי האלימות שאליה נחשפנו בשנים האחרונות במערכת החינוך, קיצונית לאין שיעור מהצעדים שנדרשים כדי להתמודד עמה. לעיתים, דווקא הימנעות מהכרעות והצבת גבולות ברורים, רק מלבים עוד יותר את גילויי האלימות בכיתה.

ישנם בשטח אנשי חינוך מסורים ומצוינים שמבקשים להעניק לכל תלמידה ותלמיד את המרב במסגרת המגבלות הידועות. אולם כמי שמרצה בבתי ספר, אני שומע שוב ושוב מורים שמספרים שמספיק תלמיד אחד שמערער באופן עקבי את הסמכות, המשמעת והאווירה הלימודית בכיתה בכדי לפגוע ביכולתו של המורה להגיע אל כלל התלמידים. 

אנשי הוראה מעולים, עוזבים את התחום עוד טרם הם סיימו חמש שנים במקצוע, ומדוע הם עוזבים? בין היתר, כי אין מי שיתמודד עם קומץ של הורים אלימים שמתישים את המערכה. חוסר הגיבוי של המערכת, מלבה את גילויי האלימות כנגד צוותי ההוראה. 

אם לא ניתן גיבוי לאנשי החינוך שלנו, אז כחברה אנחנו מאבדים במו ידינו את הזכות לדרוש חינוך איכותי לילדינו. מצער אותי לכתוב את המילים האלה, אבל הגיע הזמן לשים את המציאות על השולחן.