הספרייה האקדמית נתפסה מאז ומעולם כחתירה אובייקטיבית אחר האמת, מקום שהרעש הלבן של הפוליטיקה אמור להיעצר בפתחו, לטובת מחקר נקי מהטיות. בעידן הדיגיטלי, התפקיד הזה מתגלם ב"מדריכי המחקר" - מפות דרכים ביבליוגרפיות שאמורות להכווין את הסטודנט המבקש לנווט בים של מידע.

אלא שבשנים האחרונות, במוסדות ציבוריים מובילים בארה"ב, המפה הזו עוברת שרטוט מחדש. מי שאמורים להיות מנווטים ניטרליים הפכו למקדמי נרטיב, המשתמשים במשקל המוסדי של הספרייה כדי להוביל את החוקר הצעיר למסקנה קבועה מראש.

בחינה של המדריך למחקר בנושא "פלסטין" בספריית אוניברסיטת מסצ'וסטס, לדוגמה, חושפת כיצד פועל המנגנון הזה. תחת המונח "נכבה", המדריך מספק הגדרה מוטה ופסקנית: "הנכבה מתייחסת לגירושם של למעלה מ־750 אלף פלסטינים במהלך הקמתה של מדינת ישראל". ההגדרה הזאת קיימת בחלל היסטורי מוחלט; היא מעלימה סרבנות ערבית סדרתית ועקבית לנוכחות יהודית בארץ ישראל: מאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט, המרד הערבי הגדול בשנים 1936־1939, דחיית ועדת פיל ב־1937 שהציעה חלוקה טריטוריאלית לשתי מדינות, יהודית וערבית, דחיית תוכנית החלוקה של האו"ם ב־1947 בידי ההנהגה הערבית, ופלישת צבאות ערב ב־15 במאי 1948 כדי להשמיד את המדינה היהודית שזה עתה קמה.

ההטיה קיימת גם בספרייה של אוניברסיטת בראון היוקרתית, והיא מתבטאת בשילוב ספרו של פרופ' רשיד ח'אלידי, מלחמת מאה השנים על פלסטין, במדריכי המחקר הרשמיים של המוסד. מניתוח הספר עולה כי ח'אלידי, דובר אש"ף בתקופת אולימפיאדת מינכן ורצח הדיפלומטים הזרים בחרטום, משכתב באופן מגמתי את ההיסטוריה ומשטיח את הסכסוך לתבנית של "קולוניאליזם התיישבותי".

מדובר בהשוואת כזב המתעלמת לחלוטין מכך שלתנועה הציונית לא הייתה מדינת־אם אימפריאלית, ואף מהעובדה שהציונות היא תנועה המבקשת לשחרר את העם היהודי מגלות, רדיפות ואנטישמיות. הכשל המתודולוגי בולט במיוחד כשבוחנים את ההקשר הביטחוני המובהק של הנוכחות הישראלית באיו"ש. הנוכחות הזו לא נולדה כדחף התרחבות אימפריאלי אלא בשל מלחמת מגן (מלחמת ששת הימים), שישראל נגררה אליה ב־1967.

הטיית המדריכים באוניברסיטאות הללו אינה מתבטאת רק בחומרים המופיעים בהם, אלא גם באי הצבת מחקרים אקדמיים שאינם פרו־פלסטינים ושעשויים להפריך את המחקרים המסולפים אצלם. למשל, הוא מתעלם ממחקרו המכונן של פרופ' בני מוריס, שמפריך את נרטיב הגירוש ומראה כי בעיית הפליטים הפלסטינים לא נולדה מתוך תוכנית אב ציונית, אלא הייתה תוצאה ישירה וטרגית של מלחמה שההנהגה הערבית עצמה יזמה עם דחיית תוכנית החלוקה.

חוסר האיזון בהצגת המידע במדריכי האוניברסיטאות מקבל משנה תוקף בניתוח מלחמת חרבות ברזל, שהחלה בטבח הרצחני בשמחת תורה. בחינה של מדריך המחקר באוניברסיטת מסצ'וסטס חושפת כשל מתודולוגי עמוק, שבו ארכיטקטורת המידע מנתבת את הסטודנט לנרטיב פוליטי חד־צדדי. עוד ברמת הקטגוריות, התפריט המוצג לסטודנט מוטה מן היסוד: פירוט התוכן של לשונית "הסולידריות" מציין במפורש כי הוא כולל הפניות לתנועת החרם נגד ישראל ולתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג בגין רצח עם - אף על פי שאין שום תשתית עובדתית או משפטית לטענה החמורה שמדריך המחקר מרשה לעצמו לתת לה מקום כהפניה לגיטימית תחת אמתלה של "סולידריות".

יתרה מזו, הטענה הופרכה בידי מחקרים ומומחים: במהלך הלחימה ברצועה, צה"ל פעל בהיקפים חסרי תקדים כדי להזהיר אזרחים עזתים דרך פרסום אזהרות פינוי מאזורי סכנה, וכן שימוש באמצעים כמו פיזור עלונים ושיחות טלפון. גם בית הדין הבינלאומי בהאג קבע שישראל לא מבצעת רצח עם בעזה.

אין זה פלא, אפוא, כי אין שום קונטקסט לטבח שמחת תורה שביצע חמאס - שמדריך המחקר החליט להתייחס אליו בפשטות בתור "המשבר בפלסטין ב־2023־2024".

אביחי אהרוני הוא עמית בתוכנית הסטודנטים של CAMERA, וסטודנט לניהול ומימון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב