בשפה המרוקאית־יהודית, המילה "ראמה" מבטאת מועקה, מעין כבדות על הלב. השבוע המועקה הזאת הגיעה לצרכני החדשות עם הפרסומים שלפיהם שר החינוך יואב קיש אסר על הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך, ראמ"ה, לפרסם את הישגי תלמידי ישראל במבחן תנופה (שהחליף את המיצ"ב) במדעים, לאחר שהתברר שרק 3% הגיעו לסף של "רמה גבוהה". גם הנתונים שכן פורסמו היו עגומים: באנגלית רק 22% מתלמידי כיתות ט' עמדו בדרישות, ובשפת־אם רק 38% הגיעו לרמה שקבע משרד החינוך. לשם המחשה, בחנו את עצמכם באותו מבחן שפרק ממנו מודפס מצד שמאל. קיש טען שנפלו כשלים במדידה, בראמ"ה טענו מנגד שהשר עוצם את עיניו בכוונה מול נתונים לא מחמיאים. בהצלחה לשני הצדדים, אבל האמת היא שמערכת החינוך וראמ"ה בראשה בורחת מהבשורה כבר הרבה שנים, היא פשוט הפסיקה למדוד את עצמה.
תגידו, רמת ההשכלה שהילדה שלכם רוכשת בבית הספר מספיק טובה? הכיתה של הילד עומדת בסטנדרט? ומה עם המורה שלו? ובכלל, בית הספר שאתם שולחים אליו את הילדים מצליח או נכשל מבחינה לימודית? התשובה לכל השאלות האלה היא שאין לכם מושג. והכי עצוב, גם למערכת החינוך אין. היא מתנהלת בעיוורון כמעט מוחלט. מאז שנת 2014, שש פעמים הוקפאו או בוטלו מבחני ההערכה והמדידה הארציים. גם הדיווח האחרון של ראמ"ה על מבחן תנופה מתאר מבחן שנערך בפברואר 2025, לפני שנה ורבע, השתתפו בו מדגם של כ־30 אלף תלמידים בלבד, ובאתר הרשות כתוב במפורש ש"זהו המבחן הראשון שנערך לתלמידי כיתות ט' מאז שנת תשע"ט (2018/9), לפיכך לא ניתן להשוות את נתוני תשפ"ה לנתוני עבר, והממצאים משקפים את תמונת המצב של שנה זו בלבד".
יואב קיש | צילום: אריק סולטן
איך הגענו למצב הזה? נפתלי בנט תקף במילים חריפות את ההתנהלות של קיש כ"אחת החמורות בתולדות הממשלה הזאת". אבל האמת היא שגם בנט כשר חינוך הקפיא את פרסום הציונים בשנת 2019 לאחר שיפה בן־דויד הכריזה על סכסוך עבודה. לפניו היה שי פירון שביטל את מבחני המיצ"ב מתוך תפיסה אידיאולוגית שמדידת הישגים במבחנים היא דבר שלילי. אחריו הגיעו הרב רפי פרץ, יואב גלנט, יפעת שאשא־ביטון ויואב קיש שגם הם ביטלו מבחנים או פרסומים חליפות, בגלל מגפת הקורונה ומלחמת חרבות ברזל שפגעו בלמידה הסדירה.
הכי מעניין
תקראו שוב את המשפט האחרון, הוא נשמע לכם הגיוני? מצב חירום גרם לרבים מהתלמידים להחסיר חומר חשוב. המערכת במצב קשה. זה ב ד י ו ק המצב שבו אנו זקוקים יותר מתמיד לתמונת מצב. מי הם התלמידים שלא למדו לקרוא כמו שצריך, איפה פתחו פער בחשבון בסיסי, ומה הקשיים של התלמידים שפונו מביתם ולומדים בבית־ספר זמני? בפועל, דווקא אז ויתרנו על המדידה. מבחינה מערכתית, התלמיד שבכיתה ב' עדיין לא יודע לקרוא כמו שצריך עשוי שלא להיתקל שוב בכלי הערכה חיצוני משמעותי עד שלבים מאוחרים מאוד במערכת. אי אפשר לנהל שום גוף בלי נתונים, בטח לא מערכת חינוך שאחראית על שני מיליון וחצי תלמידים ועולה 100 מיליארד שקלים בשנה.
לפני כמה שבועות פרצה מיני־סערה בעקבות דרישה של משרד החינוך לקבל לידיו מידע שוטף על התלמידים. גם ארגונים שחותרים לכיוון החיובי של הרחבת האוטונומיה בחינוך, תקפו את ההנחיות החדשות ודיברו על "שליטה כמעט טוטליטרית" של המשרד מירושלים. זאת הייתה טעות. מדובר בתוכנית מתבקשת שבמסגרתה המשרד אוסף נתונים אלמנטריים, ולא חודרניים כפי שנטען, על מצבם של בתי הספר והתלמידים כדי להעריך את המצב ולהשתפר. כל גוף מסודר עובד עם מערכת נתונים שכזו, אבל בחינוך הישראלי זה לא קיים. כשאלפי תלמידים פונו מביתם ועלה הצורך למפות היכן הם נמצאים והאם כולם קיבלו מענה, התברר שלמשרד החינוך לוקח שבועות ארוכים להפיק את המידע. הנתונים פשוט לא היו זמינים לו בצורה מסודרת.
הקמת ראמ"ה ב־2005 הייתה אמורה לבשר על חתירה של המערכת לכיוון מקצועי יותר. בפועל, הרשות הזאת פועלת בכיוון ההפוך. היא פעלה לצמצם את תדירות המבחנים, עברה מציונים מספריים להערכה מילולית ("רמה גבוהה", "בינונית־גבוהה", "בינונית" וכן הלאה) ומסרבת בעקביות לפרסם לציבור את תוצאות המבחנים החיצוניים שנערכים בבתי הספר. בשנת 2012 פסק בג"ץ, בעקבות עתירת התנועה לחופש המידע, ש"על משרד החינוך לפרסם באופן פומבי גם את תוצאות המבחנים ברמה בית־ספרית". השופט אליעזר ריבלין דחה את הטענות שהדבר יוביל לביקורת נגד בתי הספר, שכן "ביקורת מטעם הציבור היא ראויה ורצויה. אין לדכא אותה, וראוי לעודד אותה במדינה דמוקרטית", ותקף את הגישה "הפטרנליסטית" של הממשלה "כי מוטב לו לציבור שלא יהיה חשוף למידע". דברים נכוחים.
מה עשו איתם במשרד החינוך? טייארה. באופן שנוגד לכאורה את פסיקת בג"ץ, עד היום לא פורסמו הישגי התלמידים ברמת בית הספר. באתר ראמ"ה ניתן לראות אך ורק אם הישגי בית הספר גבוהים או נמוכים מ"הדומים לו", מונח שמשמעותו עמומה. מיהם הדומים לו? זו השוואה לפי מצב כלכלי, לפי מגזר או לפי זרם חינוכי? אין תשובה. והכי גרוע, גם ראשי משרד החינוך לא מקבלים את הנתונים הגולמיים. קבצי האקסל של ראמ"ה חסויים, ובמשרד החינוך יכולים רק לבקש מהם נתונים חלקיים ועמומים במעין "בקשות חופש מידע". אין להם יכולת לעקוב אחר תלמיד מתקשה לאורך השנים, או אחר המדדים האובייקטיבים שבוחנים את הצלחת בתי הספר ביחס לעבר, לשכנים או לממוצע הארצי.
מה קורה בעולם
לגודל האבסורד, רק ההשתתפות במבחנים בינלאומיים כמו פיז"ה או טימ"ס מאפשרת לנו גישה לנתונים עקביים לגבי תלמידי ישראל. וכידוע, המצב שם לא משהו. הישגי תלמידי כיתות ח' במתמטיקה ובמדעים — צנחו במבחן טימ"ס האחרון בכ־30 נקודות — לרמות הנמוכות ביותר שנמדדו בישראל מאז תחילת ההשתתפות ב־2007. ויש לזכור שהמבחנים הללו, כמו גם מבחן תנופה הארצי, מדלגים לחלוטין על חלק נכבד מהאוכלוסייה החרדית וערביי מזרח ירושלים, כך שסביר להניח שהמצב האמיתי חמור אף יותר.
מערכת שמתנהלת בעיוורון כמעט מוחלט. אילוסטרציה | צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90
השוואות בינלאומיות שנערכו לפני חמש שנים במרכז המחקר והמידע של הכנסת, וממש לאחרונה במחקר של ד"ר נעמה אבידן מפורום קהלת, מראות שברוב מוחלט של מדינות המערב מודדים את מצב התלמידים בצורה הרבה יותר רצינית. עושים שם מבחן חובה בכל שנה לכלל התלמידים לפחות באחת השכבות ולפחות במקצוע אחד. מחקר של ה־OECD מצא שמתוך 34 מדינות שנבחנו, מספר המדינות העורכות לפחות מבחן סטנדרטי אחד בשנה הכפיל את עצמו בעשרים השנים האחרונות. במערב, מדידת מערכת החינוך גם מעוגנת בחקיקה, מה שלא מאפשר לפוליטיקאים לבטל את המבחנים בשבשבת אינסופית כנהוג אצלנו.
בהולנד לדוגמה, קיים לפי המחקר של ד"ר אבידן "תיק מעקב אישי" המלווה כל תלמיד מגיל 3 עד 18. הוא כולל, בנוסף לציונים, גם "דו"חות התקדמות בהיבט הרגשי והחברתי". התלמיד ייבחן לפחות 3 פעמים עד כיתה ח' במבחנים ארציים שנערכים בכל שנה, ומודדים את כלל התלמידים. המבחנים נערכים על ידי מספר גופים שונים, ובצורה דיגיטלית, ותוך שבועיים התוצאות מתפרסמות למנהלים בצורה שקופה וברורה. בתי הספר עצמם אינם מחויבים בפרסום, אך רובם המוחלט עושה זאת באתר ייעודי שמספק להורים מידע על המתחולל בבתי הספר.
אצלנו לעומת זאת, מתקיים מבחן מדגמי בלבד, שאיננו מאפשר מעקב־אורך על התקדמותו של התלמיד וזיהוי קשיים. בכיתה ד' נבחנים בשפת־אם, בכיתה ו' ובכיתה ט' יש בנוסף מבחן במתמטיקה, באנגלית או במדעים. כך שהיכולות המתמטיות של רוב התלמידים כלל לא נדגמות לאורך כל תקופתם במערכת החינוך. המבחן נערך באופן ידני ואנונימי לחלוטין, מה שמטרפד את אפשרות המעקב אחר התפתחותו של תלמיד, וגם מייצר תמריץ לתלמידים להבריז או לא למלא אותו ברצינות. התוצאות מגיעות יותר משנה לאחר עריכתו, וכאמור באופן מעורפל מאוד, ללא ציונים מספריים וללא כלי השוואה למוסדות אחרים. על מדידת איכות המורים הס אפילו מלדבר.
במשרד החינוך נתלים בעובדה שבמערכות חינוך מובילות כמו פינלנד וקוריאה הדרומית לא נערכים כלל מבחנים חיצוניים, ושגם במבחני המיצ"ב המסורתיים היו המון זיופים והטיות שנבעו מהלחץ של מנהלי בתי הספר להצטיין במבחן. זה נכון, אבל גם בבגרויות יש לא מעט העתקות והטיות, ואיש לא מציע לבטלן. עם הטיות צריך להתמודד, אבל אסור לשפוך את התינוק עם המים או לוותר על איסוף עקבי של נתונים. רוב מערכות החינוך בעולם המפותח, ודאי אלה שיש להן לאן להשתפר, זקוקות לכלי הבסיסי הזה כמו גשם לאדמה יבשה. מי שרוצה להיפטר מתחושת ה"ראמה" שנגרמת מהישגי התלמידים חייב להוציא את הראש מהחול, ולהתחיל לטמון אותו בנתונים.
פרק מתוך המבחן שרק 38% מתלמידי ישראל עמדו בדריתושתיו
קראו את הקטע הבא וענו על השאלות מצד שמאל:
אספרנטו: שפת השלום וחיזוק התקשורת בין עמי העולם
בשנת 1887 פרסם ד"ר אליעזר לודוויג זמנהוף את ספרו "שפה בין־לאומית" (המוכָּר בשם "הספר הראשון"), ובו תיאר שפה חדשה. זו לא הייתה שפה רגילה, שהתפתחה באופן טבעי במשך אלפי שנים, אלא שפה שאותה המציא זמנהוף במטרה שתהיה שפה בין־לאומית ותחזק את השלום בין עמי העולם. על הספר הוא חתם בַשֵּם "דוקטורו אֶסְפֶּרַנטוֹ", שפירושו בשפה שהמציא "הרופא בעל התקווה"; לכן כונתה השפה "אֶסְפֶּרַנטוֹ", כלומר שפת התקווה.
ראשיתה של שפת האספרנטו
זמנהוף (1917-1859) נולד בעיר בְּיַאלִיסְטוֹק (כיום בפולין). בתקופה זו הייתה העיר מרכז של תרבויות ולשונות מגוונות, התגוררו בה קבוצות אֶתנִיוֹת שונות, וכל קבוצה דיברה בשפה אחרת. הדבר יצר קושי בתקשורת בין הקבוצות והוביל למתיחות ולסכסוכים רבים ביניהן. נסיבות אלה דחפו את זמנהוף לחפש דרך שתאפשר לקבוצות מגוונות של בני אדם בעולם לתקשר ביניהן בקלות.
עוד מילדותו גילה זמנהוף אהבה רבה לשפות ודיבר כמה שפות, שאת חלקן דיברו בביתו: רוסית, יידיש ופולנית. כמו כן למד גרמנית, צרפתית ועברית וגם כמה שפות קלאסיות ושפות עתיקות, כמו לטינית, יוונית וארמית. על בסיס הידע שלו בשפות רבות המציא זמנהוף בשנת 1878, כשהוא רק בן 19, דגם ראשוני של שפת האספרנטו. לאחר מכן, במהלך לימודי הרפואה שלו באוניברסיטה, הוא המשיך במאמציו לפתח את השפה הזו, עד שהגיע לגרסתה הסופית בשנת 1887. את הגרסה הזו פרסם בספרו "שפה בין־לאומית", שנכתב בשפה הרוסית ותורגם לאחר מכן לשפות נוספות.
תפוצתה של שפת האספרנטו בעולם
זמן קצר לאחר שתורגם הספר "שפה בין־לאומית" לכמה שפות, התפשטה שפת האספרנטו במקומות שונים בעולם – נוצרו קבוצות שהחלו להשתמש בשפה, וכן פורסמו ספרים על אודותיה. משנת 1905 החלו דוברי אספרנטו מכל רחבי העולם להתכנס פעם בשנה כדי להשתתף בוועידת האספרנטו העולמית, ונראה היה שחלומו של זמנהוף עומד להתגשם.
בעקבות מלחמות העולם הראשונה (1918-1914) והשנייה (1945-1939) חלה ירידה במעמדה של האספרנטו, בייחוד בקרב מדינות באירופה, כמו גרמניה, ספרד וברית המועצות. הסיבות לכך היו בעיקר סיבות לאומיות: חשש מירידת קרנה של השפה הרשמית של המדינה, לצד רצון לטפח את תחושת השייכות של התושבים למדינתם, לתרבותם ולשפתם.
למרות הירידה במעמדה של האספרנטו פרסם ארגון "אונסק"ו" בשנת 1954 החלטה להכיר באגודת האספרנטו העולמית כארגון בין־לאומי הרשאי להשתתף בחלק מהישיבות ומהכנסים של האו"ם. בשנת 1985 פרסם ארגון אונסק"ו החלטה נוספת המעודדת את המדינות להוסיף את האספרנטו לתוכניות הלימודים שלהן. בשנת 2017, במלאת מאה שנה לפטירתו של דוקטור זמנהוף, הכריז ארגון אונסק"ו על השנה כ"שנת זמנהוף".
שפת האספרנטו היום
במאה ה־21 חלה עלייה בתפוצת האספרנטו בזכות רשת האינטרנט. באתרים שונים ברשת אפשר למצוא היום חומרי לימוד חינמיים רבים ללימוד השפה, וכן מילון ומדריך שלם לכללים שלה. כמו כן אפשר לתרגם ממנה ואליה באמצעות אתר "גוגל". למרות כל זאת, רק כשני מיליון בני אדם מדברים כיום בשפת האספרנטו, מתוך כ־8 מיליארד בני אדם ברחבי העולם.
סיפורה של שפת האספרנטו מלמד על המאמץ לחפש דרכים לגשר על ההבדלים בין בני אדם מתרבויות שונות כדי שיוכלו לתקשר זה עם זה בקלות, ביעילות, באחווה ובכבוד.
שאלון:
