ד"ר נתן הניקאט הוא חוקר אמריקני ממדעי החברה, שבוחן בין השאר את ההטיה הפוליטית באקדמיה בארה"ב. לפני כשנתיים הוא פרסם בדיקה אמפירית מקיפה של ההזדהות הפוליטית של חברי סגל באוניברסיטאות. המחקר בנושא הזה דל להפליא; המחקר הרציני האחרון שנעשה הוא מ־2016. אקדמאים חוקרים באופן "ביקורתי" הכול, חוץ מאשר את עצמם.

כמו כל מונח יחסי, גם הטיה דורשת בסיס להשוואה שעל גביו היא נמדדת. הטיה אידיאולוגית נבחנת מול האוכלוסייה הכללית; בארה"ב הסקרים מראים שיותר משליש מזדהים כשמרנים, יותר משליש כמתונים, ופחות משליש משייכים עצמם למחנה ה"ליברלים", שבארה"ב משמעותו שמאל "פרוגרסיבי", ובשנים האחרונות בגרסה הקיצונית אפילו יותר, "נעור".

הניקאט דגם בשנים 2021־2022 אלפי אנשי סגל אקדמיים, כשקרוב ל־7,000 ענו לשאלת ההשתייכות הפוליטית. הוא מצא שכשלושה רבעים מחברי הסגל האקדמי מזדהים כליברלים. מתוכם מיעוט בלבד הזדהה כליברלי מתון, ו־11.4% מכלל הסקר הזדהה כשמאל קיצוני. פחות מ־15% מהמרצים היו מרכז או "מתון", ופחות מ־11% היו שמרנים, רובם מתונים (רק 0.3% "שמרן קיצוני"). השמרנים באקדמיה נוטים להיות יותר בפקולטות כניהול והנדסה ופחות במדעי הרוח והחברה.

ההטיה הפוליטית זועקת ומובהקת. באקדמיה האמריקנית הליברלים מהווים רוב מוחלט וגדול, ויש בה יותר סגל שמאלני קיצוני מאשר שמרנים בכלל. כשהניקאט הניח את הממצאים על גרף היסטורי, המגמות היו ברורות. בשנות ה־70 היה שוויון בין השמאל לבדו למרכז והימין יחד; תוצאה מוטה אך סבירה. מאז נעלם בהתחלה הימין מהסגל האקדמי, וכיום, במגמה שהתחזקה מאוד בשנים האחרונות, נעלם המרכז המתון.

דהיינו, באקדמיה האמריקנית השמאל השתלט לגמרי על המוסדות, והוא מדיר היום כמעט כליל אפילו מרצים בעלי עמדות מתונות. מדובר בטרגדיה ידועה מראש, דינמיקה פוליטית מוכרת, שבה המרכז אוכל את התבשיל שהוא הקדיח. המרכז ה"נאור" שתק בזמן שהשמאל השתלט על מוקדי הכוח והתבונן שווה נפש בטיהור הימין מהקמפוסים. בשנים האחרונות, כשכבר לא נותרו ימנים לדכא ולהדיר, ה"נעורים" עברו לטפל ב"נאורים".

הנתונים בסקר האמור לעיל קודמים ל־7 באוקטובר, אירוע שהפך לנייר לקמוס למצב האידיאולוגי של האקדמיה האמריקנית. ההטיה שמצא הניקאט התנקזה למחאות שפרצו בקמפוסים אחרי הטבח, והתפוצצה בשנאה ואלימות נגד ישראל ונגד סטודנטים יהודים. המצב החמיר עד כדי כך שנבחרי הציבור האמריקנים כבר לא יכלו להתעלם ממנו. אחרי 7 באוקטובר התייתר הצורך בסקרים כדי לדעת מה קורה באקדמיה האמריקנית.

אם בארה"ב ההטיה באקדמיה בקושי נבדקת, בישראל היא לגמרי מוכחשת. בפועל, האקדמיה הישראלית סובלת בדיוק מאותן תופעות. וגם בישראל אין צורך בסקרים משום שגם כאן היה אירוע מכונן, שהדגים היטב את האחידות האידיאולוגית שנוצרה באקדמיה והוכיח את חומרת המצב.

מדובר כמובן ברפורמה המשפטית. באותה תקופה, חברי הסגל המעטים בעלי עמדות ימין שהעזו להביע תמיכה ברפורמה, סבלו מנידוי, ביזוי והתעמרות. סטודנטים דוכאו בקמפוסים, שהפכו למתחמי מחאה. חלק מהמרצים שמבחינה אינטלקטואלית ואקדמית היו אמורים לתמוך ברפורמה, נבהלו ועשו פניית פרסה פומבית. סטודנטים מתקדמים מהימין שכתבו קורות חיים, והתבטאויות פומביות הפכו למלכודות קידום.

למעשה, גם בזמן המלחמה חלק מאנשי הסגל האקדמי בישראל לא טמנו ידם בצלחת, ופצחו ביוזמות פוליטיות ואידיאולוגיות – גם ביחס לניסיונות להעביר חלקים מהרפורמה, אבל גם ביחס למלחמה עצמה. אומנם לא כל היוזמות הצליחו; חלקן סוכלו ורובן ממילא עבר מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי. אבל הן שם. מתחת לפני השטח האקדמי רוחש השמאל האליטיסטי והלא דמוקרטי, ומתקדם בעיצוב האקדמיה הישראלית בצלמו ובדמותו, באותם דרכים ואמצעים שננקטו בארה"ב.

ראוי גם לציין שבניגוד לארה"ב, שם רוב האוניברסיטאות החשובות הן פרטיות (המימון הממשלתי קטן יחסית), בישראל הטיית הייצוג האידיאולוגי ממומנת בחלקה הגדול על ידי הציבור המופלה עצמו. כלומר, כשאקדמאים כאן נוקטים יוזמות מיעוט נגד הממשלה ונגד ישראל, הם עושים זאת במימון ישיר של הציבור שאותו הם מדירים ושנגדו הם יוצאים.

אז מה עושים? כשמוסד גדול עובר את נקודת המפנה והופך למונוליטי, קשה להשיבו לאחור. האקדמיה בישראל מנהלת את עצמה, לכן היא הופכת להומוגנית מבחינה אידיאולוגית, ולכן גם תתקשה יותר ויותר למשוך עצמה בציציות ראשה. כלומר, להלן החדשות: גם בארה"ב וגם בישראל, האקדמיה אבודה.

בישראל המצב גרוע עוד יותר, מפני שמאז המלחמה האקדמיה סובלת מחרם מעשי. מענקי המחקר הבינלאומיים הולכים ואוזלים, בחרם שחלקו לא פורמלי אבל הוא מאוד ממשי – חרם שבאופן אירוני אקדמאים ישראלים רבים עודדו, במישרין או בעקיפין. המשמעות היא שחיקה של היכולת המחקרית והידלדלות של כוח האדם העתידי, שתלוי במלגות ובמענקים הללו.

דהיינו, כל עוד האקדמיה מנוהלת בקבלת החלטות אוטונומית ותהליכים פנימיים לא מפוקחים, קרוב לבלתי אפשרי להצילה. מצד שני, במצב המשטרי הישראלי, שבו שולטות אליטות לא נבחרות שהאקדמיה היא בשר מבשרן, קשה לראות אפשרות לשינוי המצב המוסדי הזה.

מה נותר לנו אם כן, כאור בקצה המנהרה?

ובכן, האמת היא שהאקדמיה מאבדת מדי שנה את מעמדה המוסדי. כבר היום בתחומים מדעיים וטכנולוגיים ההתקדמויות העיקריות, תקציבי המחקר והפיתוח המרכזיים, ופריצות הדרך החשובות, יצאו מתחומי הממסד האוניברסיטאי האנכרוניסטי. בתהליך שמתגבר מדי שנה, התעשייה החופשית והמסחרית מביסה את הפקולטות הבירוקרטיות, כולל בתחומים שנחשבו "אקדמיים" מובהקים.

בכל מה שקשור למדעי הרוח והחברה, מבחינה מחקרית היכולות העצומות של הבינה המלאכותית מייתרת אותם כמעט לגמרי. מבחינה פדגוגית, מי שמחפש השכלה, ימצא אותה בשפע בכל מקום שאיננו אוניברסיטה; מהאקדמיה מוטב לו שידיר רגליו, מפני שבה ימצא את היפוכה: אינדוקטרינציה.

מה שנותר לציבור ולמדינה לעשות הוא להכיר במצב החדש. מצד אחד מוסד שהולך והופך למיושן מבחינה מקצועית, מחקרית ופדגוגית, ומבחינה אידיאולוגית הפך את עצמו לשחקן פוליטי מוטה, יקר ומזיק. מצד שני, עולם שבו השכלה ומחקר הפכו לתוצר של חירות ותחרות חופשית, ואפשר להגיע בו בזול להישגים עצומים. כעת, במקום להשקיע משאבים גדולים בניסיון תיקון אבוד של מוסד מיושן ומוטה, מוטב להכיר בכך שעבר זמנו.