מי לא מכיר את התמונה של הילד ההולך עם אמו בסופרמרקט, וצורח שהוא רוצה ממתק כלשהו? האם עומדת ומתעקשת, מאיימת ומשדלת, וברוב המקרים נכנעת. אין לה כוח לא למאבק ולא לבושה. הילד ניצח, וכך נולד עוד צעיר מפונק, שרגיל לכך שכל רצונותיו יתמלאו ככל שיהיה בוטה ואלים יותר. כמובן, לא כל חוויה חד־פעמית מהסוג הזה תצמיח ראש משפחת פשע, אבל ככל שזה יהיה הדפוס - כך גם הסיכוי לעבריינות גדל.

אחת לכמה זמן מופיע בישראל רצח פלילי מזעזע, לעיתים סדרת רציחות, שגורמים לנו להרים את הראש מאינסוף מופעי האלימות שכבר התרגלנו אליהם בפוליטיקה, בכביש וביחסי שכנים, ולתהות, לפעמים בהפתעה שנשמעת כנה: מניין הופיעו רוצחים קטינים ערלי לב, ואיך הגענו אליהם?

התשובה, למען האמת, פשוטה: הגענו לאן שהלכנו. החברה המערבית בכלל, והישראלית בפרט, היא מדגרה משובחת כמעט לכל סוג של אלימות (כולל אלימות דתית, בתגובת נגד לתרבות המערבית) – עד שקל למצוא את שורשי האלימות כמעט בכל תחום של חיינו.

ראש וראשון לגורמים הוא ההקצנה הליברלית של העשורים האחרונים. נכון שהאמירה הזו כבר הפכה לקלישאה, אבל מי אמר שקלישאות אינן נכונות? ההקצנה הליברלית במערב מופיעה כבר מילדות אצל הורים ומורים שלימדו אותם להיות חברים של הילדים ולהפגין כמה שפחות סמכות בתגובת נגד מוקצנת לעודף הסמכותנות של העבר. היא מופיעה בהגות הרב־תרבותית, שקוראת לגלות סובלנות גם כלפי תרבויות אלימות, שהרי הן סבלו מדיכוי ארוך שנים, והיא מופיעה אפילו במערכות אכיפת החוק, שמגלות הרבה יותר מדי סובלנות כלפי עבריינים, במיוחד בראשית דרכם.

אחרי כל זה, צריך להודות שיש משהו אלים וחצוף במיוחד באקלים הישראלי. ישראלים שגרו בחו"ל מכירים זאת היטב: הגעגוע להקפדה על כללי נהיגה, עמידה בתור ויחס למורים. מה מקור החריגה הזאת?

יש לנו מורשת תרבותית עתיקה שכולה עמידה באינספור כללים וחוקים, תרי"ג מצוות. תנאי הגלות הוסיפו לכך גם עמידה כנועה מול שליטים עוינים ואינספור התנכלויות עממיות. "היהודי החדש", שנולד עם החילון וההשכלה והתעצם עם הציונות, ביקש למרוד באתוס הכנוע של ההלכה והגלות גם יחד, ולברוא במקומו יהודי נועז ופורץ גדר. לא עוד יהודי צייתן.

זה מסביר גם את היצירתיות הישראלית הגדולה, שכל העולם מתפעל מיכולתה לחשוב מחוץ לקופסה. אבל ככל שאנחנו הופכים לחברה גדולה יותר ואינטימית פחות, מחיר אובדן המשילות נעשה בלתי נסבל.

הוסיפו לכך את אובדן הנורמות המתגבר והולך כל הזמן מצד המערכת הפוליטית שלנו: השחיתות שכבר אינה מתביישת בשחיתותה, גסות הרוח, מכונות רעל למיניהן (לא רק מצד השלטון, אבל לאלו של השלטון יש באופן טבעי הרבה יותר עוצמה), אזלת היד ולפעמים אפילו הפחד של רשויות אכיפת החוק מלעשות את תפקידן, ההערכה חברתית רחבה לאנשים ש"שיחקו אותה" והצליחו להביא להישגים, לעצמם ואולי גם לחברה, ופחות התעניינות בתהליך ובדרכים שהביאו להישגים הללו. הרי מי לא מכיר את האמירה, שיוחסה בעבר רק לראשי ערים - "נכון, הוא מושחת, אבל הוא מביא תוצאות"?

לאלימות יש כמובן גם סיבות חברתיות עמוקות יותר, כמו הפגיעה העמוקה במערכות המשפחה והקהילה בחברה המערבית העכשווית, שלא לומר ריסוקן. אלה מערכות שעידן המסכים והבינה המלאכותית עתיד לפגוע בהן עוד יותר, והן זקוקות לטיפוח מחודש.

אבל אלו תהליכים ארוכי טווח. במצב החירום שאנחנו נמצאים בו, אין מנוס מלהתחיל בקצה הקרחון, באלימות עצמה. הרמב"ם לימד אותנו שאם הגענו למצב קצה, תיקונו והגעה ל"דרך האמצע" יבואו רק באמצעות הליכה זמנית לקצה השני. זה נכון גם בסוגיה זו.

אם חפצי חיים אנחנו, החברה הישראלית צריכה לעבור מהר ככל האפשר למודל שביסס רודי ג'וליאני בכהונתו כראש עיריית ניו־יורק: אפס סובלנות וענישה מחמירה כבר מן העבירה הקלה ביותר, מדיניות "החלון השבור". רק כך אולי נתחיל להחזיר את הגלגל לאחור, ונחיה בחברה אלימה הרבה פחות וסובלנית ומכילה הרבה יותר.