בעקבות המאמר "שיעור חופשי" מאת עדיאל זיוון, גיליון פרשת כי־תשא

תגובת אהרון לרנר:

הכותב מציג היטב את הקשיים שבהתמודדות מערכת החינוך עם התנהגות בעייתית בכיתה, אך נראה כי הוא מחמיץ את הגורם המרכזי שהפך את הבעיה לכמעט בלתי־פתירה.

מאז חקיקת חוק זכויות התלמיד בשנת 2000, נוצר מצב שבו בפועל, כמעט בכל המקרים שאינם קיצוניים במיוחד, להורים יש כוח להטיל וטו על העברת תלמיד למסגרת חינוכית אחרת – גם כאשר ברור שהוא איננו מתאים למסגרת הכיתה הרגילה וזקוק למסגרת ייעודית יותר. התוצאה היא שמערכת החינוך נאלצת להשאיר בכיתות רגילות תלמידים שאין להם כל סיכוי אמיתי להפיק תועלת מהמסגרת הזו. הם אינם לומדים, אך מעבר לכך – הם גם מקשים מאוד על המורה ללמד ועל שאר התלמידים ללמוד.

כמובן, הכוונה איננה להעניק למורה כוח שרירותי להוציא תלמידים מהמסגרת הרגילה. בהחלט נדרשים מנגנונים ברורים, שקיפות ובקרה, כדי למנוע מצבים חריגים שבהם מורה בעל משוא פנים או סכסוך אישי יפעל נגד תלמיד מסוים. ואולם המצב הקיים, שבו כמעט בלתי אפשרי להעביר תלמיד למסגרת מתאימה יותר ללא הסכמת הוריו, פוגע לא רק במורים אלא גם בתלמיד עצמו – ובעיקר בשאר התלמידים בכיתה.

אם אנו רוצים להתמודד באמת עם בעיית ההתנהגות בכיתות, חובה לטפל בשורש הבעיה: האיזון הלקוי שנוצר בין זכויות התלמיד והוריו ובין זכותם של שאר התלמידים ללמוד בכיתה מתפקדת.

ד"ר אהרן לרנר הוא כלכלן

מי אחראי לציונים / לבקשת הכותבת, שמה שמור במערכת

תודה על מאמר חשוב המסביר את ההידרדרות של מערכת החינוך. אני מורה ותיקה, בעיקר בתחום הלא פורמלי, ובמקביל עוסקת בהדרכה בתחום החברתי. אני אוהבת את עבודתי, מגיעה בשמחה לכל יום עמָל, וברוך ה' קוצרת הצלחות. גם לי אין תלונות על השכר, ועם העומס אני מסתדרת. ובכל זאת, לאחרונה התחלתי להתעניין באפשרויות פרישה. בעשור האחרון המורים מוצאים עצמם רודפים אחרי התלמידים כדי שיגיעו לבית הספר ללמוד במקום ללכת לעבוד, ישתתפו בסיורים ובפעילויות, יעשו מבחנים ויגישו מטלות, וכאשר הם מסרבים, קצרה ידם של המורים מלהושיע.

המציאות הזו נובעת מכך שמשרד החינוך הטיל על המורים את האחריות לתוצאות מבחני הבגרות של התלמידים. גם אם תלמיד לא ינכח בשיעורים, בסופו של דבר המורה יצטרך לדאוג שיקבל ציון טוב, באופן זה, המערכת הפכה את המורה ללא רלוונטי. התלמיד אינו חש מחויבות, הוא עשוי גם לטוס לחו"ל במהלך השנה, ואם החמיץ מבחנים לא נורא, המורה כבר ירדוף אחריו.

כאשר תלמידיי הבוגרים מגיעים לבקר בבית הספר, הם מספרים כיצד בצבא הם מבינים כמה חשובים המשמעת, הסדר והגבולות. המסקנה המתבקשת: להעביר אל התלמידים את האחריות להישגיהם. כך נצליח לרפא את המערכת.

נשף מסכות של למידה מרחוק / חנה שפיצר

הייתה לי הזכות ללמוד בעבר אצל כותב המאמר בהשתלמות למורים, ואני מבקשת להודות לו על המאמר החשוב. עצם העלאת הנושא לשיח היא צעד לתיקון מצב החינוך במדינתנו. במרכז המאמר ניצבת השאלה: מה גורם לקריסת מערכת החינוך בישראל? תשובתו של זיוון היא שאובדן הסמכות ויצירת שיח מכיל ללא גבולות הביאו את המערכת לשיתוק ולחוסר יכולת להוביל תהליכים חינוכיים.

אני מבקשת להציע נקודת מבט שונה. בעיניי, מאחורי קריסת מערכת החינוך עומד גורם אחר, והוא השאיפה של משרד החינוך ושל הממשלה לשלוט במערכת באופן מוחלט, וחוסר היכולת ליצור ביזור ולתת חופש ניהולי לגורמי השטח. אכן, היעדר הגבולות וחוסר הגיבוי גורמים לעזיבת מורים, כפי שנכתב במאמר; חוויתי בעצמי מקרים כאלו לאורך שנות ההוראה שלי. אבל אלה בתורם נובעים משיתוק של המערכת ומחוסר העצמאות הניהולית של מנהלות ומורים.

ישנם בתי ספר שיבחרו בדרך נוקשה, יש כאלה שילכו בדרך רכה ומכילה. הבעיה מתחילה כשהמדינה איננה מאפשרת בחירה, וכולם מחויבים להוראות הפיקוח שלא נמצא בשטח וחושש משיימינג של הורים.

אותה בעיה של שיתוק נחשפה ביתר שאת גם בשבועיים האחרונים, בצל המלחמה. משרד החינוך מחייב את כולם להשתתף בנשף המסכות של הלמידה מרחוק, מוצר שכולנו הבנו בשש השנים האחרונות שהוא גרוע לכל הצדדים. במקום שכל צוות בית־ספר יחליט איזו למידה לקיים וכיצד לעשות זאת, במקום שכל גננת תממש את היצירתיות שלה ותמצא דרכים לקיים מפגשים עם התלמידים – כולם חייבים להתייצב מול מסכי ה"גוגל מיט". בפועל אין מענה רגשי וחברתי לילדים המתוסכלים ולהוריהם, וארשה לעצמי להכליל ולומר שגם אנחנו, המורות והמורים, מתוסכלים.

כל פתרון לבעיותיה של מערכת החינוך יבוא רק דרך מתן חופש לשטח לבחור את דרך ההוראה והביצוע. הלוואי שזה יקרה, כרגע הדבר רחוק מאיתנו מאוד.

חנה שפיצר היא מורה בבית הספר "אלומים" באפרת