המחנך אליסף בוק מצא את עצמו מול סיפור הצלחה שהתרסק

כאשר אליסף בוק נכנס לאולם בית המשפט לפני כעשור, הוא חש את המבטים שננעצים בו. לא כל האנשים ידעו מי הוא, אבל כולם הבינו מדוע בא: לתת עדות אופי לנאשם, צעיר שהוא הכיר פעם כנער מהרחוב וליווה אותו לאורך שנים, וכעת עומד לדין על עבירה חמורה. הרגע הזה ביטא דילמה שטלטלה את בוק במשך זמן רב: עד כמה רחוק צריך ללכת עם מי שלא מפסיק ליפול.

הסצנה הזו, שנחקקה בנפשו של בוק, פותחת את רומן הביכורים שלו, "עד מתי שצריך" (בהוצאת קינמון). במרכז הספר עומדת מערכת יחסים קרובה וסבוכה בין אלי, מדריך נוער מסור, ובין שרון, נער בסיכון (השם בדוי, אך מבוסס על אדם אמיתי). מה שמתחיל כמפגש שגרתי בקבוצת הכנה לצה"ל, הופך למאבק הישרדות על עתידו, נפשו וחייו של נער שגדל בבית חרדי, ונדמה כי משפחתו כבר ויתרה עליו. שרון נופל פעם אחר פעם ומגיע אל הקצה, אך אלי מסרב להרים ידיים ונדרש להכריע שוב ושוב: עד היכן מגיעה אחריותו של מחנך, ומתי הסיוע הופך להקרבה עצמית שתגבה מחיר כבד ממשפחתו שלו?

"עשרים שנה אחרי שהכרנו לראשונה, אני עדיין בקשר עם החניך שעליו מבוססת דמותו של שרון", מספר בוק. "הוא היה 'סיפור ההצלחה' שלי; הייתי איש חינוך צעיר שמביא נער קצה למקום טוב, ולמרות כל המכשולים בדרך הוא גם התגייס לצה"ל. עשור אחר כך הוא מרים אלי טלפון ומספר שהוא הרס לעצמו את החיים, והפעם הוא לא ילד בן 18 אלא אדם מבוגר שעשה מעשה חמור בהרבה. הספר מתאר את הקונפליקט הגדול שלי כאיש חינוך. כמה אחריות כבר יש לי? הרי יש לי חיים משל עצמי, משפחה ומעמד, ואני לא רוצה שיראו אותי ויגידו 'מי זה הבחור הזה, למה הוא בא לתמוך בפושע'".

הזיקה בין הסיפור הבדיוני למציאות האמיתית שהוא מבוסס עליה ניכר גם בשיחה עם בוק, שנעה כל העת בין גוף ראשון לגוף שלישי. "זה יותר רומן בדיוני מאשר ביוגרפיה", הוא אומר. "התבססתי על הסיפור שלי, אבל הרבה פעמים כתבתי לפי מה שנראה לי נכון ספרותית. המון דברים שקרו בספר לאלי ולשרון, קרו במציאות לדמויות אחרות".

שזור במלחמה

אליסף בוק (41) גדל במצפה־יריחו, בן לשני אנשי חינוך. הוא עבר מסלול קלאסי של ישיבה תיכונית, מכינה קדם־צבאית בעצמונה ("בימים שהמכינה עוד הייתה בגוש קטיף") וגיוס ליחידת דובדבן ("רק לדובדבן", הוא מציין, "כולם סביבי הגיעו לטיס או לשייטת"). השירות הצבאי הפך עבורו לעוגן של זהות ושליחות, דרך פעילותו בעמותת בוגרי היחידה והקמת פרויקט מנטורינג ללוחמים משוחררים. דרכו לעולם החינוך נסללה דווקא בצבא: כסמל טירונים הבין שההשפעה על אנשים קרובה לליבו יותר מכל הישג מבצעי. ברוח זו הוא גם השיב לשאלה מה היה הדבר החשוב ביותר שעשה בשירות.

לאחר השחרור פנה לעסוק בחינוך, לא כירושה מהבית אלא כבחירה מודעת, ולמד חינוך גופני מתוך אמונה ב"חינוך דרך הרגליים". במשך עשור הדריך בארגון "אחריי" – המקביל לתנועה הבדיונית "אופק" המופיעה בספר – ואף ניהל את פעילות התנועה מהמרכז לצפון. כיום הוא מרצה במכללת תל־חי, מתגורר בקיבוץ מירב שבגלבוע עם אשתו וששת ילדיהם, וממשיך לנוע על הציר שבין צבא, קהילה וחינוך.

הספר נולד בלי כוונה. אחרי שנים שבהן הציג בוק את סיפורו של אותו נער קצה כסיפור הצלחה, הגיעה אותה שיחת טלפון, שהציבה את בוק בפני דילמה שלא לימדו בשום קורס פדגוגי: עד כמה רחוק מחנך ממשיך ללכת עם מי שאינו מפסיק ליפול. את השאלה הזו החל בוק לרשום לעצמו במחברת קטנה, תחילה כדרך לנסות להתמודד עם הקונפליקט, ועם הזמן הטקסט הלך ותפח.

גלגוליו של הספר שזורים במלחמה. "רציתי בכלל להיות מרצה מן המניין", הוא מספר. "אבל במכללה אמרו לי שאין מה לדבר בלי דוקטורט, אז למרות שאני איש חינוך ולא חוקר, נרשמתי למסלול השלמת תזה. כתבתי על עולם החינוך הבלתי פורמלי, הכנסתי לשם את כל העולם שלי. ישבתי על זה שלוש שנים, והגשתי בספטמבר 2023. באוקטובר הייתי אמור להתחיל דוקטורט".

המציאות טרפה את הקלפים. בבוקר שמחת תורה גויס בוק לית"מ (יחידת תגובה מהירה), שבה הוא משרת במילואים. "כבר ב־7:30 בבוקר היינו על ציוד. הייתי משוכנע שאנחנו יורדים דרומה, כי כל מה שהתאמַנו עליו היה בדיוק מצב כזה, של התמודדות עם מסע הרג. אבל בגלל שאנחנו מהגזרה המזרחית השאירו אותנו שם, מחשש לפתיחת חזית נוספת. היה תסכול גדול לשמוע את המפקד מדווח שחמאס כובש יישובים בדרום, ואתה לא שם כדי ללחום".

בחודשים הארוכים של המילואים, המחקר האקדמי של בוק נעצר כמעט לחלוטין. בכל פעם שהמנחָה שלו התעניינה מה קורה, בוק יכול היה לשלוח לה רק סלפי במדי צה"ל. בינואר 2024, לאחר השחרור ממילואים, ניסה לשוב לשגרה אך גילה שהדבר האחרון שהוא מסוגל לעשות הוא לחזור למחקר. "המלחמה עוד בעיצומה, יש חטופים, יש טילים, המדינה בכאוס, ואני צריך להכין סמסטר", הוא מתאר.

במקום זאת, הוא החל כאמור לכתוב על אותה דילמה שייסרה אותו. "פשוט ניסיתי לספר לעצמי איך הרגשתי, כשאני לא יודע מה נכון לעשות. ברגע שהתחלתי לכתוב זה פשוט נשפך ממני, מהבוקר עד הלילה. בנסיעות הקלטתי לעצמי המשך של סצנות, שמעתי פודקאסטים על כתיבה, נכנסתי לעולם הזה ב־360 מעלות. הרגשתי שזה עושה לי טוב, שאני מעבד את השנים האלה.

"באותו זמן לא חשבתי שאכתוב ספר. עד אז כתבתי מאמרים וטורים, לא רומן. בשלב מסוים אמרתי לאשתי 'נראה לי שאני כותב ספר'. היא לא האמינה עד שהראיתי לה עשרות עמודים כתובים. את הדחיפה להמשיך קיבלתי ממנה ומשתי הבנות הגדולות שלנו, שגם הן קראו את כתב היד".

בין רוצה לצריך

מקור שמו של הספר, "עד מתי שצריך", נולד מתוך הסיפור וגם מתוך הסלנג הצבאי. "הרבה זמן חיפשתי שם לספר. בהתחלה רציתי לקרוא לו פשוט 'שרון'. בסוף השם נולד מתוך אחת הסצנות שבהן שרון, אחרי עוד נפילה שלו כנער, שואל את אלי 'עד מתי תמשיך לא לוותר עליי', ואלי עונה לו 'עד מתי שצריך'. כל מי ששירת בצה"ל מכיר את הביטוי 'עד מתי'. ביחידות מובחרות פחות משתמשים בזה, כי מי שנמצא בהן בחר להיות שם. במסעות אלונקות היינו צועדים וצועקים 'עד מתי', ועונים 'עד מתי שצריך'.

"זה התחבר לי מאוד גם לתקופה הנוכחית. אני עושה עוד סבב מילואים ועוד אחד, ומרגיש שלפעמים נלקחת ממני החירות. אני יכול לשבת בבית, ורגע אחר כך מקפיצים אותי כי צריך. תמיד היינו בכוננות אבל עכשיו זה הרבה יותר מוחשי, ואנחנו אומרים שנישאר עד מתי שצריך. אלי אומר לשרון שהוא יהיה שם בשבילו כל עוד יהיה צורך, אבל האמת היא שאני לא באמת יודע. באחת ההרצאות שאלה אותי מדריכה צעירה מה אעשה אם הוא שוב יעשה משהו קשה. אמרתי לה ביושר: אני באמת לא יודע. שואלים אותי ביחס לספר, 'ואם העבירה הייתה הרבה יותר חמורה, עדיין היית מוכן להיות שם בשבילו?'. זאת שאלה טובה".

עולה פה שאלה על גבולות. איפה עובר הקו האדום?

"אני יכול להקביל את זה לעולם המילואים. בהרבה בתים יש היום מילואימניקים עייפים ושחוקים ושבורים, והם ממשיכים לבוא שוב ושוב. גם פה עולה השאלה איפה הגבולות. אני יכול לומר 'די, אני לא בא יותר, הרי יש פה עוד הרבה אנשים שלא מתגייסים, אז איפה הגבול', ועם זאת אני מניח שנבוא תמיד, כי זה טבוע בי, בנו.

"אחת הסוגיות שמעסיקות אותי היא ההבדל בין 'צריך' ל'רוצה'. בציבור הדתי אנחנו מאוד חיים את ה'צריך'. לא בטוח שאני רוצה לבוא לבית משפט לתת לך עדות אופי אחרי מה שעשית, אבל אם לא אני, אף אחד לא ילך לשם. זה מתחבר מאוד עם ה'צריך' של החיים הבוגרים שלי כיום. היינו רוצים להפוך את ההכרח לרצון, אבל לפעמים פשוט צריך.

"קל יותר לשים גבול כשהסיפור הוא לא שלי, אבל כשאני מכיר סיפור מקרוב זה קשה, ובמקרה של שרון אני יודע שאין לו אף אחד אחר. מצד שני, כשאתה קרוב למי שנפגע אתה לא תמיד רוצה תיקון, מצידך שהפוגע ישב בכלא כל החיים. בקהילה שאני קשור אליה יש נער שפגע מינית באופן סדרתי. הייתי רוצה שהוא יעבור תיקון אבל במקרה הזה אני לא יכול לקחת על עצמי את ההתעסקות בזה כי אני יודע מה היה מחיר הפגיעה בקהילה, גם אחרי שנים".

במשך רוב זמן הכתיבה, "שרון" כלל לא ידע שהוא עומד במרכזה של היצירה. "לא ידעתי איך לספר לו שאני כותב את הסיפור", מתאר בוק. "חששתי מאוד מהקונפליקט הזה, כי מה אני אעשה אם אחרי שנתיים של עבודה הוא יגיד 'תשמע, לא מתאים לי'. כשחתמתי חוזה הבנתי שאין ברירה וקבעתי איתו. זה היה המפגש הראשון שלנו אחרי שהוא השתחרר מהכלא, בזמן שתוך כדי מלחמה וסבבי מילואים. המפגש איתו היה מדהים. הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שסיפרתי לו על הספר, היה לפתוח את הארנק ולהוציא משם כרטיס פלסטיק שנתתי לו ב־2008. הוא אמר '18 שנה אני הולך עם הכרטיס הזה, אתה הראשון שגרמת לי להרגיש שייך למשהו'. זה עשה לי צמרמורות, לא התכוננתי לפגישה כזו מרגשת. לפעמים אתה משפיע ואתה לא יודע עד כמה".

זמן קצר לאחר מכן שלח שרון הודעה לבוק: "אני מחכה כבר לקרוא את הספר שלנו", כתב. "אני בטוח שלא סתם נפגשנו, ולך תדע איפה הייתי היום אם לא היינו נפגשים. הרמת אותי מהבור ונתת לי כלים. נכון שפישלתי שוב ואני מיוסר מזה, אבל קמתי מחדש, ואת זה אני זוקף לזכותך, שלימדת אותי לא לוותר. הלוואי שהספר ייגע במישהו ויעזור לו, כי זה יהיה התיקון האמיתי. הלוואי שכל מחנך ייקח לו למטרה שלא לוותר למי שבאמת רוצה".

הדברים הללו, אומר בוק, הפכו את שאלת ההצלחה או הכישלון של הספר למשנית. "אני אומר לעצמי 'לא מעניין אותי כמה הספר הזה ימכור או לא, אני בכלל לא צריך למכור, את שלי עשיתי'".

בחרת בסיפור בדמות הורה שהוא רב, בדומה לאביו האמיתי של "שרון". בבחירה הזו רצית להעביר ביקורת?

"הייתי בחור צעיר שלקח אחריות גדולה על נער כי ההורים שלו ויתרו עליו. הוא לא הלך בדרך שלהם, אז הוא נפלט החוצה. הביקורת שלי מופנית להורה שבגלל האמונות שלו מוותר על הילד שלו. כשהספר יצא לאור אימא של שרון ביקשה עותק, ואני כמובן חששתי מאוד. במשך שבועיים היא לא הגיבה. אחר כך היא כתבה לי שהספר הוא מתנה מהקב"ה, ושהוא נתן לה פרופורציה. היא עצמה אשת חינוך, והספר סגר מעגל לא רק עם שרון אלא גם עם ההורים שלו. במידה מסוימת הם מבינים את הטעות שלהם. שרון סיפר לי שהספר הסתובב בין החברות של אימא שלו, כולן חרדיות. הן הבינו שהגיוס הוא לא כל־כך נורא כמו שהן חשבו. זה שהיא נתנה לאחרים לקרוא זה השינוי האמיתי".

לזרוק את החבילה

במרכז הספר עומד כאמור נער מבית חרדי שנשר מן המסגרות ובהמשך התגייס לצה"ל. סוגיית גיוס החרדים מעסיקה את בוק גם כלוחם מילואים שיש לו קרובי משפחה חרדים. "בדרך כלל אני לא אדם בוטה, אבל מה שקורה סביב הגיוס החרדי מרתיח אותי. לא כי אני מרגיש פראייר, להפך. אני מרגיש שזו זכות לשרת. בכל שבוע אני עושה יומיים מילואים, ובנוסף אני עובד עם חיילים פוסט־טראומטיים במרכז תעצומות. אני נוסע לתל־אביב לעבוד עם חיילי סדיר שחווים תסמינים. זו זכות גדולה, שמצמיחה אותנו כחברה. אבל יש לי משפחה חרדית, בני הדודים שלי לא שירתו. במשך השנים תמיד היה ויכוח ברקע, אבל לא קיומי כמו עכשיו. היום אני שואל אותם 'איפה אתם? הרי אתם בשר מבשרי'. אני פוגש אותם בשמחות משפחתיות, אפילו להלוויה של סבתא הגעתי על מדים, הם שואלים מה שלומי, ואני עונה בכנות: שלומי גרוע. אני כבר לא מתבייש להגיד את זה.

"אחרי שלושה חודשים של לחימה קיבלתי חבילה מבחורים בישיבה של בן־דוד שלי, מין חבילה ללוחם עם תפילות. רציתי לזרוק אותה לפח. לא כי אני מזלזל בתפילות אלא כי רציתי שהוא יבוא להחליף אותי בשמירה, לא לשלוח חבילה. יש לי בת דודה אחת ששני הבנים שלה התגייסו, אחד למודיעין ואחד לחובלים, והם חרדים לגמרי. זה אפשרי. מי שמתגייס מקבל כלים לחיים, ואני באמת מאמין שזה יכול להיות תיקון".

ארגון "אחריי", שבוק פעל בו שנים רבות, נועד לעודד בני נוער לקחת חלק פעיל ומשמעותי בחברה הישראלית. מאז 7 באוקטובר, העיסוק הזה קיבל תוקף אחר: "יש לנו עשרות בוגרים שנהרגו במלחמה, בוגרים שהיו חטופים. המנכ"ל הראשון של אחריי, רז פרויליך, נפצע קשה בלחימה בקיבוץ בארי".

במציאות כזו, מוטיבציה וערכים הם כבר לא רק דיון חינוכי. "במחשבה על העתיד אני בעיקר חושש מהפער הגדול שייווצר", אומר בוק. "בפריפריה יש הרבה מוטיבציה להילחם ולהגיע לקרבי, ובאזור המרכז יש נטייה ללכת לתחומים כמו מודיעין וסייבר, דברים שישרתו אותם בעתיד. החשש שלי הוא שזה יעמיק את הפערים החברתיים. בשלב מסוים שאלנו את עצמנו: האם אין בעייתיות מסוימת בכך שאנחנו שולחים את החניכים שלנו לשירות משמעותי, בעיקר לוחמה? אם זה ימשיך ככה, הפערים רק יעמיקו".

עם מה היית רוצה שהקוראים של הספר יצאו?

"יש משפט שאומרים בתנועת 'אחריי': 'לא לוותר לו ולא לוותר עליו'. אנחנו לא מוותרים להם, ולא מוותרים עליהם, נהיה שם עד מתי שצריך. כשאני מספר את הסיפור של שרון בהרצאות, השאלה אם זה סיפור הצלחה או כישלון נשארת פתוחה. דרך ההודעות שהוא כתב לי במהלך השנים זה יכול להיראות כהצלחה, אבל אולי לא. אני נותן את מה שאני יכול, אבל כל השאר כבר שלו".

בוק אינו ממהר לסמן נקודת סיום גם לסיפור הזה, אבל יש לו חלום קטן אחד: ששרון עצמו יעמוד יום אחד לצידו בהרצאות ויספר את הסיפור מנקודת מבטו. בעיניו זה לא רק מפגש אישי אלא מקרה בוחן חינוכי. "אני חושב שאם הייתי קורא סיפור כזה כמדריך צעיר, זה היה נותן לי פרספקטיבה מתגמלת. אין תגמול יותר גדול מלראות אדם משתנה. כרגע זה עוד מוקדם לו, אבל אולי זה עוד יקרה".