ועדת החינוך בכנסת קיימה בשבוע שעבר דיון בהצעת מרכז השלטון המקומי והתאחדות מעונות היום הפרטיים לייבא 5,000 מהגרות עבודה שישמשו ככוח עזר לצוותים החינוכיים בגני הילדים. ההצעה הנואשת הזו היא שיקוף של הכישלון הנמשך של ממשלות ישראל להבטיח חינוך ראוי לילדים בגילאים 0-5, ובמדינה מתוקנת היא הייתה נחשבת רעיון הזוי שאינו ראוי לדיון.

ההצעה להביא נשים מהדרום הגלובלי כדי שיטפלו בילדים בישראל, בדומה לנעשה בתחום הסיעוד לעת זקנה, מגיעה מתוך מצוקה אמיתית של כל מי שמצויים בתחום גני הילדים. מדובר במשבר כוח אדם חריף וכרוני, המתבטא במחסור של אלפי נשות צוות בגני הילדים. 

כפי שמחקרה העכשווי של טלי פוקס מלמד, תנאי העבודה של צוותי הגנים קשים, לא מתגמלים ושוחקים, ומנהלות גנים משוועות לכח אדם בכלל, ובפרט לצוות איכותי, מחויב ויציב. בינתיים, הילדים של רובנו מצטופפים בגנים עם יחס חמור בין מספר ילדים לנשות צוות, ועם צוות שקורס תחת העומס, ושנעדר לעיתים כישורים והכשרה ראויים. 

יש לדחות לאלתר את ההצעה לפתור את המשבר החמור בעזרת יבוא מהגרות זרות, ובמקומה יש לפתוח במהלך מקיף ודחוף - כמשימה לאומית - להפיכת העבודה בגני הילדים לעבודה אטרקטיבית, שרבות (ורבים) ישמחו לעבודה בה.

ראשית, האם יש משימה חשובה יותר במישור האישי, המשפחתי, הקהילתי והחברתי מאשר טיפול מעולה בילדים ששוהים את שנותיהם הראשונות בגנים? רבים נזעקים כאשר התקשורת מדווחת על מקרה של אלימות קשה מצד גננת או של מוות נורא של פעוטות בגן בגין הזנחה, אבל הטיפול בילדים במסגרות צריך להיות בראש מעייננו גם כאשר לא מדובר באירועים טרגיים חריגים, אלא בשגרת החיים היומיומית של הילדים.

שנית, עבודת הסייעות בגנים היא לא רק עבודה טכנית. בלב התפקיד נמצאת התקשורת עם הילדים, שהיא קריטית הן בפן הרגשי, הן בפן החינוכי-תרבותי. התקשורת השוטפת הנדרשת בגיל הרך מחייבת הקשבה, הרגעה, תיווך, פתרון קונפליקטים, הרחבת אוצר מילים, פיתוח דמיון, סקרנות, וחשיבה והקניית ערכים. זו הדרך המרכזית שבה ילדים לומדים ומפתחים את עולמם. סייעות שלא יודעות לדבר בשפה שבה מדברים הילדים, לא מתאימות בהגדרה לעבודה בגן. 

שלישית, הגננות, שכבר עכשיו קורסות תחת עומס קיצוני בהיבטים פדגוגיים, ניהוליים ורגשיים, תמצאנה את עצמן עם אתגר חדש במקום עם עזרה ראויה: ניהול צוות בשפה זרה, תיווך מתמיד בין הסייעת לילדים, והפיכה לכתובת היחידה לתקשורת משמעותית עם הילדים. ומה יקרה בשעות הצהרון כשאין גננת?

לבסוף, היוזמה מוצגת כפתרון יעיל וזול, אך בחינה כלכלית בסיסית מראה שהיא לא עומדת במבחן המציאות. כפי שהמחקר שלנו מראה, מהגרות עבודה ממדינות כמו הודו, מגיעות לישראל כדי להרוויח הרבה כסף עבור משפחותיהן שנשארו בארץ המוצא, בין היתר בגלל שישראל אוסרת על הגירת עבודה עם בני משפחה. בניגוד לטיפול סיעודי בבית המטופל, במקרה של עבודה בגני ילדים, מהגרות העבודה יצטרכו לממן עבור עצמן שכר דירה, מזון, תחבורה וחשבונות ביוקר מחיה ישראלי גבוה במיוחד. אם השכר שיקבלו לא יאפשר חיסכון משמעותי, לא תהיה להן סיבה להגיע. כבר היום, יש בישראל מחסור חמור במהגרות לסיעוד. אם השכר כן ישקף את הצרכים של מהגרות העבודה, אזי מדובר בעלות גבוהה מאוד. ואז מתעוררת השאלה המתבקשת: אם יש תקציב לשלם שכר כזה לעובדות זרות (כמו גם את כל האופרציה המורכבת והיקרה הנדרשת כדי להביא אותן לישראל), מדוע שלא להשקיע אותו בהעלאת שכר, שיפור תנאים והכשרה של סייעות ישראליות? 

צוותי הגנים, ברובם המכריע נשים, הם מי שמחזיקים בפועל את מערכת החינוך לגיל הרך, ואנחנו מפקידים בידיהן את היקר לנו מכל. במקום להעלות את קרנן, לחזק את מעמדן ולהפוך את המקצוע לאטרקטיבי ולמכובד - המדינה בוחרת במהלך שמעמיק את הזלזול ואת ההפקרה. הפקרת הצוות החינוכי בגני הילדים הוא הפקרת הילדים. לא כדאי לנסות פתרונות הזויים, אלא ללמוד ממדינות אחרות שהחלו לטפח את הטיפול בילדי הגן כמקצוע מתגמל ונעים לביצוע בתנאים טובים, כך שימשוך נשים נהדרות. ואם נראה גם מסה קריטית של גברים במקצוע, נדע שהשינוי הנדרש אכן הגיע.

בהכנת המאמר השתתפה פרופ' דפנה הקר, מהפקולטה למשפטים והתוכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל אביב. יו"ר שדולת הנשים בישראל