בית הספר של דור ההייטקס

"כשאני מראיין אנשים לחברה, היום כבר לא שואלים איזו השכלה יש להם אלא מה היה התפקיד הקודם, מה הם עשו בצבא ומהם הכישורים שלהם. תואר ראשון או שני פשוט לא מעניין אותנו. אני לא יודע להגיד לך מי מקרב העובדים שלי הוא אקדמאי ומי לא. זה לא פקטור, לא לשכר ולא לקבלה, כי מי שחזק מאוד בתוכנה או בסייבר הוא חזק מכל בעל תואר אקדמי. הדור הבא מתמודד עם דילמה". את המונולוג הזה שמעתי מפיו של אל"מ במיל' אייל פישר, לשעבר מפקד מערך הסייבר של יחידת המודיעין 8200, כיום בכיר בחברת הסטארט־אפ Talon Cyber Security ובוגר התיכון הטכנולוגי אמית גוש דן.

במידה רבה, פישר חשף בפניי את אחד מכאבי הראש הגדולים בעולם החינוך של דור ה־Z במאה ה־21. דור ההייטק צופן הזדמנויות־ענק לכוכבי סייבר ומחשוב צעירים, וחלקם מוצאים עצמם בגיל צעיר עם חברות סטארט־אפ מצליחות, עושים אקזיטים במיליונים ומשאירים הרחק מאחור את בתי הספר. אלה נותרים לא רלוונטיים מול המציאות העדכנית והצרכים של בני הנוער.

סדרת פארודיות ההייטק של התוכנית ארץ נהדרת הטביעה בשבועות האחרונים מושג חדש: "הייטקס", והצליחה לבטא את אתגרי מערכת החינוך הקונבנציונלית בדור הסטארט־אפ - אמנם בצורה מוקצנת ומוגזמת, אבל בהחלט משקפת את המציאות. במערכון, שזכה למאות אלפי צפיות ושיתופים, מנסים שני מגייסים מחברת הסטארט־אפ "וובוס" לחטוף קצין מיחידת 8200 לעבוד בעבורם באמצעות שילוב בין כוח פיזי לא מתון והבטחות ל"תן־ביס" ולמכונית טסלה מפנקת. כשהקצין בורח בין אצבעותיהם והם נתקלים ב"סתם" צנחן. המגייסים סוגרים את חלונות המכונית ונוסעים מהמקום – הולכים ליעד קל יותר ומנסים לשאוב ממנו את פרחי ההייטק בבתי הספר היסודיים, רגע לפני שהצבא או חברות אחרות חוטפות אותם. הלוחם הקרבי הפשוט נותר בבקו"ם ובהמתנה ליום הפתוח באקדמיה.

פישר מאוד לא אוהב את הדימוי הזה שהודבק ליוצאי 8200 ולעובדי תעשיית ההייטק. עם זאת הוא אומר שבמערכת החינוך לא יכולים להתייחס בשוויון נפש לתחרות שבין השולחן והלוח לעולם הקורץ והעשיר המחכה לתלמידים מעבר לפינה. והתחרות היא לא רק מול ההייטק. במערכת החינוך נדרשים לכברת דרך ארוכה בהתאמת התכנים ועולמות הקניית הידע לשיח השולט היום בדור שגוגל וּויקיפדיה הם גלגלי העזר שלו לשחייה במציאות.

"גם אדם מבריק בתחום ההתמחות שלו לא יהיה שלם ו'עגול' בלי לעבור דרך מערכת החינוך, ומהר מאוד נגלה שהוא חד־ממדי ומשעמם", אומר פישר. "החיים הם לא רק תכנות או מחשבים ורשתות, ובתי הספר הם המקום שבו מכשירים אנשים ולא חיות שעובדות. התפקיד של מערכת החינוך במיוחד בדור הזה הוא להעניק עומק והשכלה רחבה. מערכת החינוך צריכה לאפשר לכל אחד להמריא בתחום שהוא טוב בו".

אני פוגש את אייל פישר עם בוגר נוסף של רשת אמית, אלון ארבץ, במשרדו של מנכ"ל הרשת הוותיק, ד"ר אמנון אלדר. בשמונה השנים האחרונות מוביל אלדר את תהליך ההתחדשות הפדגוגית ברשת, שנועד להפוך את מערכת החינוך לרלוונטית לעתיד ולהכין את התלמיד לעולם החדש. את זאת הוא עשה בהשראת פרופ' ריצ'רד אלמור מאוניברסיטת הרווארד, שקרא לסגירת מערכות החינוך ולפתיחתן מחדש כשהן מותאמות לימינו. הוא לא מפחד מהשאלות ומהתהיות הגדולות שהעליתי בפניו ובפני פישר וארבץ על משמעות מערכת החינוך ועל המקום שהיא תופסת בדור הזה, והוא מבקש להוביל את עשרות אלפי תלמידי הרשת בתיכונים ובבתי הספר היסודיים ברחבי המדינה במסע של למידה משמעותית, חדשנית ומותאמת לצרכים ולדרישות של העולם החדש.

אלדר סבור כי מה שנדרש לעתיד בשוק העבודה הוא בעיקר מיומנויות גבוהות ורב־ממדיות. בהן הוא מונה: יכולת למידה עצמית, כריית מידע וניתוחו, חשיבה יזמית, עבודה בצוות ושיתופיות, סטוריטלינג ומדיה וכמובן ידיעת השפה האנגלית. את הכלים הללו, לדבריו, על מערכת החינוך להעניק בבית הספר, ובמסגרתה הוא מבקש לאפשר גם לתלמידים התנסויות באקו־סיסטם - מערכת רב־ממדית מגוונת – שיקלו עליהם לרכוש את המיומנויות ולחוות תהליכים דומים לעולם האמיתי, וזאת לצד יחס אישי ותמיכה רגשית והקניית ערכי תורת חיים.

"בעבר, עד שהקורונה פרצה לחיינו, הייתה גישה רווחת שראתה ב'הום סקולינג' - הלימוד הביתי בארה"ב - שיטת חינוך ולמידה מוצלחת, למעטים שהשתמשו בה. והנה הגיעה הקורונה והילדים עברו ללמידה היברידית מהבית, אבל במבחן התוצאה רובם רצו לחזור לכיתה ולא להישאר בבית", מסביר אלדר. "כעת, בתקופת הפוסט־קורונה, למדנו גם משוק העבודה שהמציאות מורכבת יותר ואנשים רוצים להיות גם בעבודה וגם בבית. ילדים רוצים לבוא לבית הספר, לראות ולהיראות ולהיפגש עם חברים. הם גילו שיש משמעות ערכית לקבוצה. בית הספר לא יכול להיות עוד מקום של הקניית ידע אלא חייב לעבור התאמה לאתגרים החדשים שלו, להכין את התלמידים לעולם הגדול ולהעניק להם מיומנויות לחיים דינמיים משתנים. יש דינמיקה גדולה מזו שהכריחה אותנו הקורונה להתרגל לה?"

הוא מסביר כי התפיסה של המורים ברשת היא שהתלמידים הם כבר לא 'קהל שבוי'. "ברור שאי אפשר עוד להתייחס לתלמיד כמי שחייב לבוא לכיתה כי היום יש לו עוד אפשרויות. ילדים בכיתה י', שכבר עומדים על דעתם, שואלים את עצמם - למה אני צריך את זה? המוכשרים שבהם יכולים להגיע לתעודת בגרות בהצלחה גם בלימוד ושינון מהבית, ואנחנו מבינים שבית הספר צריך לספק להם את הערך המוסף".

כשאלדר מדבר על ערך מוסף הוא מתכוון למיזמים החדשניים שהוא מוביל ברשת החינוכית והופכים את הלמידה לחוויה שונה מזו שאני אישית חוויתי בנערותי. הוא מבקש לפרוץ את גבולות בית הספר, ליצור מערכות קשרים עם עולם התעשייה, ההייטק, הרפואה והאקדמיה, ולהפוך את הלמידה לרלוונטית ומותאמת ליעדים האלה. "תלמיד שלנו יודע שמי שלא לומד באמית לא יכול להגיע לקשר עם חברות ההייטק שהוא נחשף אליהן במהלך הלימודים. לצד המורה שמפתח למידה בכיתה, נכון להפגיש את התלמידים עם מנטורים מעוררי השראה מתחומי פיתוח ועשייה במשק הישראלי - רופאים, מדענים, אנשי הייטק, כלכלנים ועוד, ודווקא בזירה שלהם, לא בין כותלי בית הספר. כבר שנים שאנחנו פועלים מול משרד החינוך על מנת לאפשר את הגמישות הניהולית שתיתן למורים ולמנהלים את היכולת לעשות זאת, ולשמחתי השרה יפעת שאשא־ביטון והמנכ"לית דלית שטאובר מבינות שזה צורך השעה ופועלות לאפשר למורים לחלום על למידה אחרת וגם להגשים".

"העיקר שתתרום"

בעולם שמכוון להייטק ורואה את הגשמת שאיפת האם הגאה בבנה או בבתה שעושים אקזיט במיליונים ומנהלים חברות יוניקורן ששוות מיליארדים, אלדר מבקש להעמיד את בתי הספר כבסיס לפיתוח אישיותי ולמי שמעוררים יזמות וחשיבה. ולא רק לשיעורי שפת תכנות - לא משם תצא הבשורה החדשנית כנראה. "בסוף, האנשים שהמציאו את וולט ואת ווייז הם לא מתכנתים. חלק גדול מכל השינויים בעולם הטכנולוגי הם לא מאלה שכתבו את הקוד אלא מהאנשים שחשבו על הרעיון. כך לדוגמה, תלמידות שלנו בכיתה ז' באולפנת צפת חשבו על רעיון לאפליקציה שתאתר לעולים לרכבת באיזה קרון יש מקום פנוי. הן לא למדו תכנות אלא חשבו על יזמות. האתגר והמטרה היום של מערכת החינוך היא לתת את המרחב לחשיבה וליצירתיות וחדשנות. את זה אי אפשר לקבל מהבחירה שלא להגיע לבית הספר, והנער מבין את זה ויודע מה הוא יפסיד אם לא יגיע ולא ישתתף".

אני משתף את חבריי לשיחה בתחושת התסכול והפספוס מהחוויה שלי כנער בבית ספר. מקצועות הקודש והחול היו שנואים עליי ועל חבריי במידה שונה, כל אחד לפי יכולתו. בסוף השמינית ראיתי מי מחבריי שבועטים בספרי הלימוד, מחוברות המתמטיקה ועד כרכי הגמרא, וזורקים אותם מעליהם בשאט נפש. רבים מהם לא חזרו מאז אל חומרי הלימוד הארכיוניים ולא נזקקו למאגרי המידע שחרתו בזיכרונם ב־12 שנות הלימוד והקיאו אותם לבסוף במבחני הבגרות. לו רק הייתי יכול לחזור בזמן וללמד את עצמי שיש גם דרך אחרת ללמוד.

"אני מרגיש שהיה פספוס גדול בדרך שבה אנחנו למדנו בתיכון", משתף אותנו הסטארטאפיסט אלון ארבץ. "הלימודים היו מאוד שבלוניים ונוקשים. המורה מגיע ומאכיל בחומר במשך 45 דקות, ואתה צריך לפלוט הכול במבחן. לעומת זאת, אם תיקח שיעור היסטוריה ותנתח בו סיטואציה של מלחמה בין רוסיה לאוקראינה ותיתן לתלמיד אפשרות להשתמש בתובנות מהעבר ולנתח את הסוגיה העדכנית ולנסות להתוות פתרון או תחזיות – זה יבנה את התלמיד בצורה הרבה יותר מוצלחת. ואם הוא יצטרך להציג את תוצאות החקר באנגלית, זה בכלל משהו גדול. מדברים היום על כך שהמון מקצועות לא יהיו קיימים בעוד עשור, אבל המיומנויות שתעניק לתלמיד תמיד ילוו אותו".

ארבץ (33) נשוי ואב לשלושה ומתגורר באור עקיבא. הוא ממייסדי חברת הסייבר IntSights שנמכרה בחודש יולי בשנה שעברה לענקית הסייבר האמריקנית ראפיד 7 בסכום המוערך בין 350 ל־400 מיליון דולר. הוא למד בתיכון המדעי טכנולוגי של אמית ברעננה. התיכון נמצא בכפר־בתיה, המקום שבו יושבים היום גם משרדי הנהלת הרשת ומתחם "גוגיה" - מרכז החדשנות החינוכית של אמית שבו אנו נפגשים. "המורים והמקום לא השתנו הרבה", הוא אומר לנו בחיוך מלא געגועים וזיכרונות טובים. "פה גדלתי והתחנכתי". במקור הוא מרעננה, ולאור־עקיבא הגיע עם רעייתו וילדיו בעקבות אחותו שעברה לגור שם, לאחר שחיפש קהילה שאפשר "להתחבר אליה ולאהוב אותה ולהישאר גם נגיש לתל־אביב ולרכבת". אחרי התיכון למד בישיבת ההסדר בירוחם והתגייס לשירות קרבי ביחידת אגוז. הוא לא הקשיב למורים שייעצו לו אז לשרת בחיל המודיעין, שם יוכל להביא לידי ביטוי את היכולות המיוחדות שלו, וביקש לבחור במסלול השירות הקרבי של רבים מבוגרי הציונות הדתית. בעקבות פגיעה בשמיעה במהלך האימונים נמנעה ממנו האפשרות להמשיך לשרת ביחידה, וארבץ עבר ליחידה 8200 של חיל המודיעין. כסטודנט השתתף ארבץ בהקמת חברת "סייבר סקול", שהציעה סדנאות, קורסים ומחנות קיץ לנוער בתחום הסייבר. הוא גם מייסד "כנפי כסף", עמותה שעוסקת בחינוך לאוריינות פיננסית, שבה הוא משמש כיום כדירקטור ובמסגרתה הוא פועל רבות לפיתוח וקידום של תלמידים בעולם ההייטק ומבקש להעניק להם כלים להצלחה במקצוע המבוקש ביותר בישראל, ואולי בעולם. במסגרת זאת הוא גם משקיע ומממן תוכנית מצטיינים לכיתות ב'־ג' בבית הספר היסודי שבו לומד בנו גלעד באור עקיבא. "רציתי שהוא ייחשף כבר בגיל צעיר לעולמות ההייטק, התכנות והרובוטיקה ומינפתי את הרצון הזה לטובת כל בית הספר" הוא מספר.

ארבץ לא חושב שכולם צריכים ללכת לעבוד בהייטק, ולא רואה כישלון בבחירה בכל מקצוע אחר שמכבד את בעליו; אבל ההכוונה למקצועות ההייטק ובעיקר עידוד של פיתוח יזמות הם לדעתו מהלך חשוב להתפתחות והגשמה. "היום המנעד של המקומות שאליהם תגיע בתעסוקה נקבע במידה רבה לפי המקום והאוכלוסייה שגדלת בתוכה. כך למשל, בבית־שאן לא רואים הייטקיסטים ולכן זו לא תהיה שאיפה של תלמיד במערכת החינוך שם. פעמים רבות המחסום הוא פסיכולוגי, אמונה שאני לא מסוגל ולא יכול ואין לי כישורים לזה; ובאמצעות מסלולי האקו־סיסטם של אמית, אני רואה שכשחושפים את הנערים והנערות לעולמות הסייבר והתוכנה ולעולמות תוכן מתקדמים אחרים, הם רואים שזה מגניב והם נהנים והם מסוגלים".

לדבריו, "לנו כחברה יש אחריות לייצר פתיחות והבנה והערכה לכל אדם שפועל ועושה ויוזם ומפתח בתחומו. אם תלך להיות יזם בהייטק ותצליח, כנראה תעשה יותר כסף מבעל עסק עצמאי כמו נגר או חשמלאי, אבל שניהם פועלים לפתח את המדינה והעולם. יש מקום לכולם, ואולי חלק מהמשימה של מערכת החינוך הוא להבין ולחנך ולעבוד על הצד הערכי, שאם אתה יצרני ותורם לעולם - זה הדבר הכי חשוב. הכול זה תדמית, איך שהחברה תופסת אותך, וזה הרבה יותר משאלת גובה השכר וההטבות שאתה מקבל בעבודה".

כן, אני אוהב ללמוד

לאייל פישר (49) יש פרספקטיבה ייחודית ולא שגרתית על עולמות החינוך של שנות השמונים. הוא נשוי ואב לארבעה ילדים ומתגורר בגבעת־שמואל. שני ילדיו הגדולים, בוגרי רשת אמית, משרתים כיום ב־8200. "הבן שלי בוגר אמית בר־אילן, המקום שבו גם אני למדתי, והבת למדה באולפנת אמית גבעת־שמואל", הוא מספר. "הבת שלי עשתה ביחידה שלה קורס מאוד יוקרתי ומבוקש, ועוד שש או שבע בנות מהאולפנה שלה היו איתה בקורס. זה מרשים מאוד כי המיונים לתוכנית הם יבשים ועל בסיס נתונים והתאמה, וכשכל כך הרבה בנות מתקבלות מאותו מוסד חינוכי - זה מעיד על הצלחה. גם הבן שלי, האופן שבו הוא יצא מהתיכון אפשר לו גם להתקבל לקורס שהוא הגיע אליו וגם להצליח בו".

את הצלחת ילדיו הוא תולה בשיטת החדשנות החינוכית של הרשת. "למדתי בעידן שבו היו מורים שהיו מקריאים מחוברת בכיתה. היום תלמיד שפוגש מורה שמקריא מחוברת בכיתה לא יגיע לשיעורים יותר ויבקש לקבל את הסיכומים במייל או בוואטסאפ. היום זה אפילו לא יעלה על הדעת כי כולם מבינים שהמורה מלמד ללמוד ולא רק מזריק לך חומר. ראיתי את הבן שלי משתנה לאור השיטה החינוכית הזאת, כיצד התפתחה אצלו הסקרנות והרצון ללמוד לבד ו'לשבור את הראש' כשהוא לא מבין משהו.

"בית ספר צריך להיות מקום שלומדים בו ללמוד, שחושפים בו אותך לקצות חוט שתוכל למשוך בהם. כדי ללמוד לתכנת לא צריך בהכרח ללמוד בכיתה, אפשר גם לבד. בית הספר צריך לאתר את מי שטובים בכל תחום. מי שהיסטוריה מרתקת אותו, לא צריך לדעת רק מה שזרקו עליו בכיתה, אלא ילך וירחיב ויעמיק. התיכון צריך לפתוח לך אופקים והזדמנויות ולהציע לך מגוון הזדמנויות ללכת בהן לאן שאתה רוצה. כולם יודעים כבר שילד שלא רוצה ללמוד - אי אפשר להכריח אותו. השיטה של הציונים עובדת רק על חלק מהאוכלוסייה. יש כאלה שרוצים ציון טוב כי הם חנונים וכאלה שזה בכלל לא מעניין אותם ואולי יעשו טובה וילמדו".

את שיטות החינוך של העבר מגלה היום פישר מחדש ומתאהב במקצועות שסבלו מיוקרתיות לא גבוהה. "אני אוהב מאוד ללמוד ובשנים האחרונות, גיליתי שאני אוהב מאוד גמרא", הוא משתף ופורץ בצחוק. "להגיד שאהבתי גמרא בתיכון? לא אחתום על זה. היום אני לומד עם חברותות וגם מעביר את השיעורים בסוגיות הכי מורכבות ואוהב את האתגר ואת הפיצוח, זה מדליק אותי. למה לא זיהיתי את זה בתיכון? כי לא ראיתי את זה כאתגר ועניין שצריך לפרק, אלא כחומר שצריך ללמוד ולהעביר לקראת המבחן. היום אין מבחן, ואני נהנה מהלימוד.

"אני חושב שאפשר לגרום לתלמידים לאהוב חלק מהמקצועות, אבל את הבסיס חייבים להקנות לכולם. מי שלא אוהב מתמטיקה יהיה לו קשה מאוד, ואז התפקיד של התיכון באמת להעניק לו ידע והיכרות עם התחום ולהגיע לנקודת פתיחה שלא יהיה 'קלולס' ולא יבין איפה הוא חי. כך גם מקצועות כמו היסטוריה וספרות וגאוגרפיה. מערכת החינוך צריכה לגדל אדם שידע לפתוח מפה של העולם ולהבין איפה ישראל. אם אדם לא מבין כלום בהיסטוריה של העם היהודי הוא אינו מבין מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך; ומנקודת הפתיחה הזאת מקבלים את הכלים להמראה.

"את הבסיס כולם צריכים לקבל, אבל לא כולם חייבים לעשות חמש יחידות בגרות בכל מקצוע. מי שתכריח אותו, לא יצליח. בפני אייל פישר, תלמיד השביעית או השמינית אז, היה צריך להעמיד את האתגר להכין סוגיה תלמודית ולומר לו 'תלמד לבד, תסתדר'. לשחרר ולהאמין בו. כשאין לך ברירה אתה הולך ושובר את הראש ומחפש כלים שיעזרו לך ללמוד, בין אם זה המורה או מפרשים ופרויקט השו"ת של בר־אילן שהיה אז בחיתוליו. ככה התלמיד ידע פי אלף טוב יותר ותהיה לו תחושת מסוגלות. דרך הילדים שלי אני מזהה את התהליך הזה שמערכת החינוך צועדת אליו. לתת חכות ולא דגים. אני זוכר היטב מהתיכון שיום אחד שלחו אותנו לפרויקט השו"ת לברר סוגיה מסוימת והיינו צריכים ללמוד מה לשאול כדי לקבל את התשובות. זה אחד מהדברים החשובים ביותר שלמדתי".

לא מורה, מנטור

גם אלון ארבץ משרטט את מערכת החינוך בעיניו: "התפקיד של בית הספר נחלק לשניים – האלמנט הערכי וההכנה לחיים. מכיוון שבית הספר הוא חלק ממערכת החינוך הממשלתית יש המון אילוצים שקשה לצאת מהם. בחטיבה ובתיכון המערכת קצת חונקת, כי היא מכתיבה אילו דברים צריך ללמד וכמה מכל דבר וכמעט ואין גמישות. האלמנט הערכי מגיע מהמורים עצמם, מהדוגמה האישיות שלהם וגם מהתכנים. ציונות ואכפתיות - הכול מגיע מהמורים. ינון אביעד, מנהל התיכון בתקופתי, היה מדבר כל הזמן על מצוינות ואכפתיות. אם לא היינו מרימים את הכיסאות בסוף היום על השולחנות כדי שהמנקה יוכל לשטוף בקלות יותר, זה היה בעיניו אירוע של פגיעה באכפתיות ובלימודים, זו פגיעה במצוינות. עם זאת, אני מרגיש שלא הכינו אותי אז מספיק טוב לחיים עצמם. דווקא הדברים מסביב שנתנו לנו לעשות, אפילו ברמה של הפקת אירועי פורים וניהול קיוסק והרמת פרויקטים בתוך בית הספר – הדברים האלה זרעו בי את הכוחות להוביל מיזמים".

"אני חושב שהתיאור של אלון מזקק בדיוק את האתגר של מערכת החינוך", אומר אלדר. "תלמיד במאה ה־21 חווה חוסר אתגר וחוסר רלוונטיות מהמערכת הבית־ספרית, והיינו חייבים להתמודד עם המציאות הזאת באומץ ובעיניים פקוחות. הנושא הערכי־זהותי של התלמיד הוא סופר חשוב לנו כי אלו ערכים נצחיים של תורת חיים שכוללת עולמות שלמים ועמוקים. לחזק את הזהות, את אהבת התורה והרלוונטיות שלה לחיים ובמקביל להעמיק ולהביא לחוויית למידה משמעותית של עבודת צוות, חקר וסקרנות". אלדר מצביע בחיבה לעבר ארבץ ואומר: "נתנו לו אחריות לארגן את פורים, למה שלא ניתן לתלמידים היום אחריות לגלות מעורבות בלמידה ופחות להקיא חומר? המורים שהם מנטורים ומדריכים לומדים במרכז הפיתוח של הגוגיה להשתלם ולהבין איך נוגעים בתלמיד בפן החברתי, הערכי, הרגשי והלימודי. לא עוד ריצה משיעור לשיעור ובית חרושת ללמידה שהתוצאה שלה היא בעיטה בספרי הלימוד – אלא תפיסה הוליסטית שהופכת כל מורה למנטור".

מהי תמונת העתיד של מערכת החינוך בעיניך, לאן עוד אתה שואף?

"שכל תלמיד יוכל לייצר את החלום שלו. שלא נכווין אותו לחלום מסוים אלא נאפשר לו בחירה. הרעיון הוא לחשוף אותו לעולם עשיר ומגוון, ואז לאפשר לו לבחור. ב־2030, לפי מחקר של הבנק העולמי, גם בשל האוטומציה והעולם הדיגטלי, עשרות מקצועות שקיימים היום לא יהיו רלוונטיים והאדם יצטרך להמציא את המקצוע שלו בעצמו, לכן, מעבר לצד הערכי אנחנו חייבים לתת לילדים שלנו מיומנויות. כלים מעשיים להתמודדות עם מצבי אי־ודאות, פיתוח גמישות, יכולת עבודה בצוות ועוד. הגדרנו 12 מיומנויות שכל תלמיד ברשת אמית חייב לרכוש אותן. הן הבסיס שדרכו מפתחים עולם של יזמות ומוכנות לעולם העתידי, כמובן, לצד החיבור האישי והחינוך לערכים ולקודש. האתגרים היום גדולים מבעבר אבל כך גם הפוטנציאל להצלחה".