אחד הזיכרונות הבולטים ביותר שלי משנות בית הספר בשנות השמונים נוגע לרגע חלוקת מבחנים. בעצם אלו שני רגעים - הרגע הראשון הוא כשהמורה מחלקת את המבחנים הריקים ואתה מביט בהם בלחץ עצום. הלחץ שמתחלף ברווחה (אני יודע את הרוב) או מתעצם והופך לחרדה (אוי אלוהים, אני לא יודע כלום) הוא דרמה מוכרת לכל תלמיד ותלמידה.
הרגע השני הוא רגע חלוקת המבחנים לאחר שנבדקו - כלומר עם ציון. אתה ניגש לקבל את המבחן, מביט במספר ושוב - סערה של רגשות ומחשבות. שמחה? הקלה? שנאה עצמית? חרדה? מה יגידו ההורים? מה זה אומר עליי? גם כאן, כולנו מכירים את המבט שזולג לצדדים. מאוד משנה כמה קיבלת, אבל משנה לא פחות כמה אחרים קיבלו. איפה אתה ממוקם בסולם ההישגים הדמיוני שבית הספר יצר ואמור בין השאר לנבא את עתידך? גם אם קיבלת ציון ממוצע אבל אתה טוב יחסית לאחרים תקבל על כך הכרה חיובית. ומנגד, אם כולם קיבלו מאה, אז מה זה בעצם שווה?
עוד כתבות בנושא
די מהר תלמידות ותלמידים מזהים את חוסר הצדק שמתחולל: מישהו אחד מקבל מאיות בלי מאמץ, האחר נאבק ומתייסר שעות בבית ולא מגרד את הממוצע. האחד זוכה לשבחים, והאחר זוכה בחוויית חוסר ערך שנסחבת על גבו שנים ארוכות. הוגן? לא. הגיוני? גם לא. קשור איכשהו לחיים? ממש לא.
הכי מעניין
הנה חלק מן המסרים החינוכיים שמאות אלפי תלמידים ותלמידות מתרגלים יום יום: 1) המטרה העליונה בבית הספר היא מקסימום הכרה במינימום מאמץ (מוכר מאיפשהו?). 2) החיים הם סולם השוואתי מעמדי - יש נחשבים יותר ויש פחות. חשוב יותר לנצח אחרים מאשר להשתפר בעצמי. הכל מדיד ומה שלא מדיד במספר "אובייקטיבי" לא שווה הרבה בשורה התחתונה.
ערכים, אהבה, יחסים, יצירה, שייכות… מה איתם? לא מדיד - לא ממש חשוב. מצד שני אומרים לך שוב ושוב שאלו הם הדברים החשובים ביותר. למה להאמין? ולכך מצטרפת לאיטה עוד תחושה לא נעימה - אם כולם ממשיכים לשחק את המשחק התפל הזה, מה המשמעות של הכל בעצם?
השנים עברו, אבל העקרונות לא השתנו הרבה. את הציונים בעט אדום החליפו ציונים עם סמיילי ומילות עידוד כלליות, קיבלת 60 אבל תלך עם ראש מורם! אתה בדרך הנכונה. איך בדיוק? מהי הדרך הנכונה? לא ברור. את המספרים בתעודה החליפו היגדים לשימוש המורה שנראות כאילו AI תקול יצר, שילוב של עוגיית מזל ושיקוף מצב. "עליך להקשיב יותר להוראות המורה" ו"אתה מבין את המסר העיקרי בסיפורים קצרים".
ילדה מגיעה לכיתה א' | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
אלא שבשנים האחרונות יותר ויותר מורים ומורות מתנגדים בפועל לשתף פעולה עם המציאות המערכתית העגומה הזו. הם רואים כיצד ילדים וילדות שמגיעים מנקודות פתיחה שונות ומנסיבות חיים מסוימות נכשלים שוב ושוב ומאמצים לגבי עצמם סיפור של חוסר ערך, ואיך לצידם ילדים מלאי סקרנות ויצירתיות הופכים לעובדי פס יצור מדוכאים במפעל הציונים. כנגד זאת, ואל מול מערכת שמעמיסה ציפיות הערכה ומדידה אינסופיות (חלקן אבסורדיות לגמרי) על אותן מורות ומחנכות, הן מתעקשות ליצור צורות חדשות של הערכה ופדגוגיה חדשה - פדגוגיה חברתית. במרכזן של צורות חדשות אלו נמצאת הערכה אנושית יותר, שתעניק מקום, עומק ותוכן למסע ולתהליך שכל ילד נמצא בתוכו כחלק מקבוצה, להתמודדות הייחודית שלו עם קושי, אתגר ובעיה, וכן מקום מיוחד גם לרגעי החסד ולפריצות הדרך שילדים עושים עם עצמם וחברתם יום יום במאמץ ליצור לעצמם סיפורים אפשריים חדשים.
זוהי איננה הערכה מקובלת. היא לא משווה בין ילדים ולא מודדת אותם במספר. מה שהיא כן עושה הוא להדהד את משמעות ההישגים האנושיים, החברתיים, הלימודיים והיצירתיים של ילדים וילדות בתקופת זמן מוגדרת ולתת להם מילים, אור, הכרה וחשיבות. הרעיון הזה מונח על ההבנה שכל יום בבית הספר הוא יום גדוש עד לעייפה בהתמודדות, בחיים, בלמידה, בצורך "להסתדר" גם כשהדברים לא מסתדרים ובעיקר - להתהוות כאדם, ללמוד, לגדול ולמצוא את קולך בתוך מציאות חברתית מורכבת ותובענית. לצורות הערכה כאלו יכולים להיות מבעים רבים: תצוגות למידה והתפתחות שהילדים מציגים יחד ולחוד, תערוכות תוצרים, יצירות אומנות משמעותיות וכן גם כתיבה רפלקטיבית ודיאלוגית על התהליך שאותו ילד עבר.
המשותף לכל אלו היא הצעה חדשה, רצינית - ובמידות רבות: מהפכנית - לאמוד התפתחות אנושית. וכך, במקום להתאים ילדים למערכת ולדרג אותם אחד אל מול השני, המערכת יוצרת אפשרות להתאים את עצמה לילדים ולחיים הממשיים שלהם ולסייע לכל ילד ולכל קבוצה ליצור סיפורים אפשריים חדשים וטובים יותר על עצמם ועל דרכם. בקיצור - זוהי תשתית לתרבות חברתית ואנושית טובה יותר שמעניקה ערך, מקום ומגוון. חיבורים והעמקה במקום הפרדות והשטחה.