הקשבתי קשב רב להספדים בהלווייתו של רן גואילי, זיכרונו לברכה. הלוויה מרגשת במיוחד. אירוע של סיום תקופה. סימבולי מאוד.

אי אפשר שלא להתאהב ברן, אי אפשר שלא להעריך אותו. כל כך הרבה דברים מרגשים נאמרו על הבחור, גיבור ישראל. ההלוויה הזו היא בעצם סיכום של תקופה מאוד ארוכה, שבה שמענו הספדים בהלוויות רבות של חיילים, שוטרים ואזרחים. הלוויות שנתנו תחושה של עצב של הלוויה, אבל עוצמה גדולה מאוד של מפגש עם דמויות מדהימות שהסתובבו כאן בתוכנו, בתוך החברה הישראלית, וברגע ההלוויה נאמרו עליהם דברים מדהימים.

היום, כשאנחנו מסיימים את התקופה הזאת, אני חושבת על כמות ההורים שבפעם הראשונה שמעה דברים מדהימים כל כך על הילדים שלהם, דווקא ברגע העצב של הפרידה. ואני רוצה לשאול את עצמי, קודם כל, האם חייבים לחכות לרגע הזה בשביל להגיד מילה טובה, בשביל לציין את האיכויות, בשביל להסתכל בעין טובה על האדם?

כי ברגע ההלוויה אנחנו יודעים לעשות את זה, ואנחנו כנראה עושים את זה טוב. אבל למה צריך לחכות לרגע הזה? למה צריך לחכות לרגע הפרידה בשביל לראות את העין הטובה, את התכונות הטובות, את האיכויות? אז עכשיו, כשאנחנו מסיימים תקופה וכולי תקווה שאנחנו נפרדים מתקופת ההלוויות וההספדים, משהו אחד שניתן לקחת ממנה, הוא שצריך להסתכל על האנשים בחייהם וכל יום לחפש מישהו להגיד לו את המילה הטובה, להגיד את המשהו הטוב שרואים בו.

אין צורך לחכות לקצה. האנשים הם מדהימים, ואני חושבת שאם נדע לראות את הטוב בכל אחד ולהגיד (כן, להגיד) שראינו את הטוב, להגיד שראינו את המעשה הטוב - בלי ציניות, בלי תחושה שאם אמרת משהו טוב כנראה רצית להרוויח משהו, אלא להגיד משהו טוב כדי להגיד משהו טוב, כדי להוציא מעצמך את הטוב, כדי לתת תחושה טובה לאנשים - אולי גם נצליח לטהר קצת את האווירה.

זה חלק מתהליך הריפוי והתיקון שאנחנו כל כך זקוקים לו, ובואו נתחיל מזה. אין צורך לחכות להלוויה הבאה. אפשר עכשיו להסתכל על האנשים בסביבה שלנו, בני המשפחה, אנשים בעבודה, אנשים בסביבה, ופשוט להגיד דברים טובים.

זה זול, זה לא עולה כסף וזה רק דורש מבט טוב ואמיתי. וזה יגרום לכל להיראות טוב יותר.