75 אחוזים מהאמריקנים האמינו ב־2010 שתואר אקדמי הוא כרטיס הכניסה הרשמי לחיים טובים. 15 שנים לאחר מכן, ב־2025, מצא סקר גאלופ שרק כשליש מהאמריקנים עדיין מגדירים השכלה גבוהה כחשובה מאוד.

הנתון הדרמטי הזה אינו אנקדוטה מעבר לים, אלא תסמין לשינוי עומק המתרחש בכל העולם המערבי, ואינו פוסח גם על ישראל. שוק העבודה העדכני מתגמל כיום עובדי צווארון כחול, כמו רתכים, אינסטלטורים וחשמלאים, לעיתים הרבה יותר מאשר בוגרי תארים כלליים במדעי החברה ומנהל עסקים.

כשהמציאות הכלכלית משתנה, מערכת החינוך הישראלית ממשיכה להתנהל כמו בשנות התשעים. היא דוחפת את הצעירים כמעט באופן אוטומטי לאקדמיה, מודדת הצלחה בעיקר דרך שיעורי בגרות והמשך ללימודים גבוהים, ומתעלמת מהעובדה שהמספרים בשטח מספרים סיפור אחר לגמרי.

לטכנאי מזגנים בדרום או למפעיל ציוד כבד בגליל יש היום כוח מיקוח שרבים מעורכי הדין הצעירים רק יכולים לחלום עליו. הפער הזה נחשף בבירור בדו"חות של מרכז טאוב ושל בנק ישראל, המתארים שוק שבו מספר המשרות הפנויות גדול במיוחד דווקא במקצועות של מיומנות ושירותים טכניים. מנגד, במשרות המיועדות לבעלי תואר אקדמי, התחרות על כל מקום עבודה מחריפה.

בסוף 2025 הגיע שיעור המשרות הפנויות לשיא של כשנתיים, בעיקר בתחומי התחזוקה, השירותים הטכניים והתעשייה.

מנגד, מאז 2020 נרשמה בארה"ב עלייה מצטברת של כמעט 20 אחוזים בהרשמות למכללות טכניות ולמכוני הכשרה מקצועית, וב־2025 נרשמה קפיצה של יותר מ־10 אחוזים ברישום למסלולים מקצועיים ציבוריים.

הצעירים מזהים את הכתובת על הקיר: הבינה המלאכותית מחליפה משרות שנחשבו במשך שנים כרטיס כניסה לשוק העבודה במקצועות צווארון לבן, כמו שיווק, ניהול ותוכן. ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ומיקרוסופט מטמיעות מערכות בינה מלאכותית לביצוע משימות שהוטלו על עובדים בתחילת הדרך, מכתיבת מסמכי אסטרטגיה ועד לניתוחי שוק.

התוצאה היא עלייה בתת־תעסוקה בקרב בוגרי לימודי מדעי הרוח והחברה, לעומת מחסור בעובדים טכניים הנהנים מביטחון תעסוקתי. למשל, השכר השנתי החציוני של מתקיני מעליות ודרגנועים בארה"ב עומד כיום על יותר מ־106 אלף דולר, בשעה שבוגרי תארים כלליים במדעי הרוח והחברה מתחילים לרוב בשכר של 40 עד 50 אלף דולר בשנה. כאשר משקללים את עלות התואר ואת הוויתור על עבודה במשך הלימודים, המשוואה הכלכלית נוטה בבירור לטובת הקורס המקצועי הקצר.

בישראל אינסטלטור או חשמלאי מוסמך שעובד במשרה מלאה, ובמיוחד כעצמאי, יכול להגיע תוך זמן לא רב להכנסה חודשית של כ־15 עד 25 אלף שקל. ברבים מהמקרים רמת ההכנסה הזו, כמה שנים לאחר סיום ההכשרה, גבוהה מזו של מנהל שיווק צעיר עם תואר ראשון בשנות העבודה ההתחלתיות. עלויות הלימודים במסלול המקצועי נמוכות בהרבה. קורס מקצועי נמשך חודשים ספורים ועולה רק כמה אלפי שקלים, לעומת תואר אקדמי שדורש 3־4 שנים ועולה עשרות אלפי שקלים.

הנתונים מחייבים את מערכת החינוך להגיב בהתאם. רק 20־24 אחוזים מתלמידי החטיבה העליונה בישראל לומדים במסלולים טכנולוגיים או מקצועיים, ורק כ־14 אחוזים מהצעירים מחזיקים בהכשרה מקצועית כהשכלה הגבוהה ביותר שלהם.

במשך שנים הושקעו משאבים ויוקרה במסלול האקדמי, והמסלול המקצועי נותר בשוליים. מערכת החינוך והמוסדות המופקדים על ההשכלה הגבוהה בחרו למדוד הצלחה כמעט רק במספר בוגרי התואר, ולהשאיר את ההכשרה המקצועית בעמדת נחיתות מובנית.

בעידן שבו מכונות לומדות לנתח ולכתוב, המיומנות הידנית הופכת לנכס אסטרטגי. אם ישראל חפצה בדור צעיר משגשג, היא לא יכולה להמשיך להתחבא מאחורי סיסמאות כלליות על חשיבות ההשכלה הגבוהה בזמן שהיא מייצרת עודף אקדמאים ומתעלמת ממחסור חמור בבעלי מקצוע טכניים. אם ישראל רוצה לראות דור צעיר יציב ומשגשג כלכלית ב־2026, היא חייבת להעניק למקצועות הטכניים את המעמד והיוקרה הראויים להם.

עידו רוזנר מנהל את אתר לימודים בישראל STUDY