מהפכת המכללות חוללה שינוי אדיר בהשכלה בפריפריה

לולא מהפכת המכללות האקדמיות בשנות התשעים, טוען ד"ר פנחס חליוה, מייסד ומנכ"ל המכללה האקדמית אשקלון, הייתה מתרחשת מהפכה חברתית אלימה כמו המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים. פרופסור ניסים ליאון סבור שמהפכת המכללות האקדמיות הייתה סיבה מרכזית לירידה במספר המנדטים של ש"ס לאחר השיא של 17 מנדטים בסוף שנות התשעים. פרופסור אליקים רובינשטיין, נשיא המכללה האקדמית באשקלון, מגדיר את המהפכה, שהוביל שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין, כ"תיקון עולם חברתי". כל האמירות הללו הושמעו בכנס לציון שלושים שנה למהפכת המכללות האקדמיות, שהתקיים לאחרונה במכללת אשקלון.

הנתונים מדברים בעד עצמם. בשנת 1990 היו בישראל רק 54 אלף סטודנטים לתואר ראשון, וכ־85% מהם למדו באוניברסיטאות. לעומת זאת, בשנת 2025 יש 211 אלף סטודנטים בישראל, ומהם רק 42% לומדים באוניברסיטאות, כולל בשתי האוניברסיטאות החדשות – אריאל ורייכמן. כל השאר לומדים בעשרות מכללות אקדמיות ברחבי הארץ. ד"ר שמעון אוחיון, שפתח את הכנס באשקלון, הזכיר גם את הנתון העדתי: בשנת 1995 רק תשעה אחוזים מיוצאי צפון־אפריקה היו בעלי תואר אקדמי; בשנת 2025 מדובר על יותר מ־30 אחוזים.

השינוי מורגש בעיקר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל. אם עד אמצע שנות התשעים מספר הסטודנטים בעיירות הפריפריה היה זעום, והלימודים לתואר אקדמי היו יעד בלתי מושג עבור רבים מהצעירים, היום יש מאות סטודנטים בכל עיירה. ההשכלה הגבוהה הונגשה, מגדל השן האקדמי התגוון, והחברה הישראלית השתנתה.

תמצית מהפכת המכללות היא ההחלטה שקיבלו ממשלת רבין והמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) באמצע שנות התשעים, לאפשר למכללות – שעד אז העניקו השכלה לא אקדמית או פעלו בחסות האוניברסיטאות – להעניק לבוגריהן תואר ראשון זהה לזה שניתן במוסדות הגדולים והוותיקים. בהמשך הדרך החלו רבות מהמכללות הללו להעניק לתלמידיהן גם תואר שני.

ד"ר פנחס חליוה, שפתח את המושב השני של הכנס באשקלון, הזכיר את החסמים שחוו רבים מהצעירים עד שנפתחו לפניהם שערי האקדמיה. האוניברסיטאות, שהיו אז המוסדות היחידים שהורשו להעניק תואר אקדמי, דחו ארבעים אחוזים מהמועמדים שהתדפקו על שעריהן. אחוזי הנדחים מבין תושבי הפריפריה היו גבוהים אף יותר. ברגע שנלקחה מהאוניברסיטאות השליטה הבלעדית בהשכלה הגבוהה, וניתן האישור למכללות להעניק תואר אקדמי, נפרצו שערי האקדמיה והחלה המהפכה.

"השינוי החל לא ביוזמת המל"ג והוות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב)", טען ד"ר חליוה, "אלא מהשטח שצעק". חליוה ציין כמה נתונים שאפיינו את שנות התשעים והביאו לדרישה להנגיש את האקדמיה לציבור רחב יותר. שכבת הגיל של מסיימי התיכון גדלה בכארבעים אחוז מזו שהייתה בשנות השמונים. מספר הזכאים לתעודת בגרות עלה בעשור, מ־36 אחוזים ל־46, מספר הלומדים במכללות הקדם־אקדמיות עלה ב־80 אחוז, הייתה עלייה של מיליון אזרחים ממדינות חבר העמים שאופיינה ברצון להשכלה גבוהה, וגם דרישה שהגיעה משוק העבודה לכוח אדם מקצועי יותר.

השינוי גם לא אירע ביום אחד, הזכיר חליוה. רק כשהחלה חקיקה להקמת מועצה נפרדת להשכלה גבוהה למכללות, השתכנעו במל"ג שהם צריכים לעשות משהו והניחו על שולחן הממשלה הצעות לפתיחת האקדמיה. ההצעה הראשונה הייתה להסתפק בהגדלת שלוש האוניברסיטאות "הקטנות" – בן־גוריון, בר־אילן וחיפה ב־30 אלף סטודנטים חדשים. האוניברסיטאות לא ששו להתרחב, ואז נבחרו שלוש מכללות – תל־חי, עמק־יזרעאל וספיר – כפיילוט לתהליך אקדמיזציה. שאר המכללות הציבוריות, ומכללת אשקלון בתוכן, סופחו לאגף התיאטראות במשרד החינוך.

"ראש הוות"ת דאז לא הסכים לדבר איתנו אלא רק עם האוניברסיטאות ששימשו כמוסדות־האם שלנו", סיפר חליוה. "השטח בער וצעק, הפוליטיקאים איימו, ולאט לאט זה נפתח. ניהלנו מאבק עיקש עד שהגיע לוות"ת נחמיה לבציון, ואז הצלחנו להיכנס לוות"ת ולמל"ג ולהיות מתוקצבים".

המתנגדים למהלך טענו שהפיכת המכללות לאקדמיות תיצור מציאות של אקדמיה סוג ב', עם מכללות חדשות ולא מחקריות. המצדדים במהלך טענו לעומתם שככל שיהיו סוגים רבים יותר של מוסדות להשכלה גבוהה, הנגישות להשכלה תלך ותגבר ובסופו של דבר כל סטודנט ימצא את מבוקשו במגוון האקדמי שייווצר.

שלושים שנה אחרי תחילת המהפכה, המספרים מדברים בעד עצמם: 67 מוסדות להשכלה גבוהה נפתחו ברחבי הארץ, ומערכת ההשכלה הגבוהה שינתה את פניה. יכולת ההשתכרות בפריפריה עלתה, והפערים בתחום החינוך והתעסוקה הצטמצמו. עם זאת, חליווה הודה שכאשר בוחנים את התחומים הנלמדים בהשכלה הגבוהה, גם היום יש פערים. ביישובים הממוקמים נמוך במדד הסוציו־אקונומי, יש אחוזים גבוהים של סטודנטים לחינוך ולמדעי הרוח. לעומת זאת ביישובים המבוססים, אחוז הסטודנטים ללימודי הנדסה הוא הגבוה.

המכללה מול הכולל

פרופ' ניסים ליאון מאוניברסיטת בר־אילן דיבר בכנס על התגוונות מעמד הביניים המזרחי כתוצאה מהמהפכה האקדמית. הוא טען שמהפכת המכללות בלמה את ההתעצמות של ש"ס, כשהציבה מול ה"כולל" של תנועת התשובה את המכללה. "המהפכה אפשרה להגשים חלום של דורות בפריפריה להשיג תואר ראשון, שני ושלישי. זה חלום המוביליות, חלום של תושבים בפריפריה שגם הילדים שלהם יוכלו להחזיק בתארים". בעיני ליאון, גולת הכותרת של המהפכה היא הגיוון שהיא יצרה בתוך העולם האקדמי, שנותן כעת את אותותיו. "אוכלוסיות שנכנסות ורוכשות הון תרבותי ואקדמי, רוצות גם הן השפעה ואפשרות לנהל את האקדמיה".

הדוברים בכנס ציינו גם את השלבים הבאים שנדרשים: הנגשת תחומי המחקר שנשארו נחלת האוניברסיטאות, פתיחת פקולטות נוספות למשפטים במכללות בפריפריה, וכך גם פקולטות לרפואה.

וצריכים לזכור דבר נוסף: הפיכתן של המכללות בפריפריה למכללות אקדמיות חוללה שינוי לא רק בתחום האקדמי. קשה לדמיין את הנגב המערבי ללא אלפי הסטודנטים של מכללת אשקלון והמכללה האקדמית ספיר. בשנת 1992 למדו במכללת הנגב, כיום המכללה האקדמית ספיר, 300 סטודנטים בלבד, רובם חסרי תעודת בגרות או כאלה שלא למדו לתואר. באותן שנים הייתה המכללה קמפוס קטן בקצה העיר שדרות, שנוהל על ידי כמה קיבוצניקים שהקימו אותו. המהלך של שנות התשעים, שאִפשר לספיר להיות מכללה אקדמית המעניקה תארים, הפך אותה, בהובלת פרופסור זאב צחור ז"ל, לאחת המכללות הציבוריות הגדולות בארץ שכיום לומדים בה אלפי סטודנטים. מעבר להנגשת האקדמיה עבור תושבי הנגב, כולל האוכלוסייה הבדואית, ספיר היא גם המעסיק הגדול ביותר בעוטף עזה, וכך היא משמשת לא רק כמוסד אקדמי אלא גם כמנוע צמיחה אזורי לכל הנגב המערבי.