7 באוקטובר לימד אותנו שחייבים לחנך דור שלא מפחד לשאול שאלות

כשאנו מתבוננים במציאות חיינו בשנתיים האחרונות מאז תחילת המלחמה, הנטייה היא לחפש את האשמים הישירים. אבל ככל שאנו מבינים את חשיבותו של החינוך ועד כמה הערכים שקיבלנו בבית הספר (לצד המשפחה ותנועת הנוער) הם שמעצבים את דמותנו הבוגרת, את ערכינו ואת ההחלטות שאנו מקבלים, עלינו לשאול מה בחינוך שלנו הוביל אותנו להתנהלות הנוכחית, ואילו מרכיבים בו הובילו אותנו לקיטוב החברתי הגדול ולהנהגה שאמון הציבור בה הולך ופוחת.

תקציב החינוך בישראל הוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון, ואולם בין כל הקונספציות שקרסו באותו בוקר נורא של שמחת תורה, עלינו לשאול מה היה חסר בחינוך שלנו, מה יכול וצריך להיראות אחרת, ואיך אפשר לממש טוב יותר את המשאבים שאנחנו משקיעים בו.

מבט אל תרבויות ברחבי העולם מגלה שלחינוך עשויות להיות מטרות שונות, בהתאם לתפיסות עולם שונות. במדינת ישראל קיימת הכרעה ברורה ועתיקת יומין שתפקידו המרכזי של החינוך הוא לעצב את פני החברה ולחנך לערכים, ואולם ברוב מדינות העולם המטרה היא שונה. תכלית החינוך שם היא להכשיר לעולם התעסוקה, להעמיק את התרבות והנימוסים, ולהעניק השכלה וידע כללי. המטרות השונות משתקפות גם בקהל היעד ובמידת ההשקעה באוכלוסיות המגוונות. אם החינוך הוא משאב יקר, הרי שהוא יושקע רק כדי לספק תפוקות תואמות.

חינוך ערכי הוא חינוך שוויוני לכול, וממילא הוא עומד בסתירה ליכולת להעמיד שכבת משכילים איכותית שתניע את החברה. לכן קיים פער בלתי ניתן לגישור בין תפיסת אפלטון, שלפיה החינוך הוא משאב איכותי המיועד רק למוכשרים שבקרב הנתינים, ובין תפיסתו של רבי אלעזר בן עזריה, המבקש לפתוח את שערי בית המדרש לכל מבקש. אך גם בחינוך ציבורי המיועד לכלל האזרחים, השאלה היא האם החינוך מיועד לתת הזדמנויות כלכליות ותעסוקתיות רחבות יותר, או לכונן חברה ערכית, מבוססת ותרבותית יותר.

המסורת היהודית לדורותיה העמידה עיקרון חדשני ומובנה של חובת למידה מתמשכת לכל יהודי, ובמקביל חובה קהילתית להעמיד שדרת תלמידי חכמים מובילים ומבריקים, מתוך הקהילה ולמענה, כאליטה משרתת.

בעשורים האחרונים, מערכת החינוך שלנו נוטה לחנך לתבניות. במקום לעודד יצירתיות, שיתוף פעולה וביקורתיות, היא מרבה להתמקד במספרים ולמדוד תלמידים על פי מבחנים, ציונים, והיכולת לתת תשובה נכונה אחת. באופן כללי, הציפייה מהתלמידים היא שיענו תשובות מדויקות כפי שקראו בספרי הלימוד, לא שישאלו שאלות.

דו"ח של ארגון ה־OECD משנת 2019 העוסק בחינוך וחדשנות מצא כי ישראל נמצאת מתחת לממוצע במדדי חשיבה יצירתית ויכולת עבודה בצוות. תלמידים רבים מעידים שבית הספר מכוון אותם ״לענות כמו שצריך״ ולא ליזום, להטיל ספק או לחפש דרכים חדשות. זוהי אדמה פורייה לקיבעון מחשבתי, ולקיבעון יש שם נוסף: קונספציה. זוהי תופעה מוכרת וקשה בעולם כולו, אך אצלנו בישראל היא מטרידה יותר משום שאנו נשענים על כלכלה נטולת משאבי טבע, המתבססת על הפיתוח והחשיבה הפנימית שלנו. אין לנו פריווילגיה שלא להיות מהמובילים בעולם בתחום החשיבה היצירתית והמצמיחה.

מה שהבינו בוולוז'ין

המחנך והפסיכולוג ג'ון דיואי עסק רבות באופיו הרצוי של החינוך העכשווי, והִמשיג לעומק את הרעיון של פיתוח הלמידה. רבים אחריו העמיקו בשאלה כיצד לחשוב באופן פורה ומצמיח. בעיניהם, החינוך במובנו הרחב הוא המניע העיקרי וההכרחי להמשך קיומה של החברה.

פרופ' מרדכי שלו הטביע את המושג "שאלת דריכה". זוהי שאלה שהמורה מציב במרכז הדיון בכיתה, והיא דורכת את התלמידים לעסוק, לחקור, לדון ולהבין לעומק. מורה טוב שואל במהלך השיעור כמה שאלות דריכה, ובעזרת כלי הנחיה והשראה, הלומדים מתפתחים ומפתחים זה את זה. העקרונות הללו מניעים את המורה מהמקום הראשוני שלו כבעל הידע, לעבר היותו מומחה ללמידה. המורה הוא הלומד האולטימטיבי – סקרן, חוקר, שואל, מתרגש, בוחן ומבקר.

הפדגוגיה החדשנית של דיואי מבוססת למעשה על עקרונות החינוך היהודיים המסורתיים של בית המדרש, במודל של ישיבת וולוז'ין. זהו מודל חינוכי המכנס מספר רב של לומדים בחלל אחד, עם משאבי ידע של ספרים ותלמידי חכמים. עקרונות החינוך באים לידי ביטוי בפרקטיקות המבריקות והעתיקות של שאילת שאלות, מחלוקת, חברותא, חבורה, משגיח, ראש ישיבה ועוד. מיעוט השיעורים וריבוי הלמידה והאחריות העצמית של הלומד יחד עם בן זוג, קבוצה קטנה או מאות לומדים, מחייב את המורה לעבור מהנחלת הידע להנחלת מיומנות הלמידה.

מחדל 7 באוקטובר נבע במידה רבה מקונספציות – צבאיות, ביטחוניות וחברתיות. קונספציות נולדות בסביבה שאיננה מעודדת שאלות אלא תשובות אחידות. הן מתחילות בחינוך, בתבניות חשיבה. כשאין מרחב בטוח להטלת ספק, כשאין עידוד לביקורת, כשאין מקום לדמיון וליצירתיות, וכשאין הכשרה אמיתית לשיתוף פעולה – הקונספציה מתגבשת, מתקבעת, ולבסוף קורסת לכולנו על הראש.

פאול פריירה, פילוסוף ברזילאי של החינוך, עסק רבות ב"פדגוגיה של המדוכאים". הוא מלמד שיש גם מצבים של "הפנמת הדיכוי", כאשר חינוך מערכתי יוצר קיבעון מחשבתי של הפרט על חשבון עצמאות השלטון. האם חטאנו בכך שלא הטלנו ספק בהנחות ובתפיסות שנאמרות בקול גדול, ולא הענקנו חופש לפרט להביע ולגדל את עצמו?

מול המציאות הזו כדאי להיזכר בארון הספרים היהודי, שמלמד אותנו שיעור אחר לגמרי. האגדה המפורסמת על ״תנורו של עכנאי״ מספרת לנו על חכמים שמתנגדים לדעת רבי אליעזר הגדול, וגם כאשר בת קול שמיימית מאשרת את דעתו הם משיבים: ״לא בשמיים היא״. סמכות אלוהית איננה מכריעה את הוויכוח; דווקא בני האדם היושבים סביב שולחן הלימוד הם המכריעים. הסיפור הזה הוא שיעור עתיק בחשיבה ביקורתית: לא לפחד לחלוק, גם לא על דמות סמכותית ועל מסורות מקובלות.

״היהדות היא תרבות של שאלות״, כתב הרב יונתן זקס, ״שאלות הן לא רק מותרות; הן חיוניות. עם שמפסיק לשאול שאלות מפסיק לצמוח״. שנים רבות לפניו כתב ברל כצנלסון: ״דור שאינו מחדש ואינו יוצר הוא דור שכבר חרב עולמו. אם איננו רוצים לשוב ולחיות בחסדי אחרים, אין לנו אלא לחדש וליצור״. אם אנחנו מבקשים לחנך דור שמסוגל למנוע קונספציות, עלינו לחנך דור ששואל. דור שלא ישאל לא יחדש, ודור שלא ילמד לחדש נידון להישען על קונספציות שעבר זמנן.

החברותא שהקדימה את זמנה

מעבר להעלאת השאלות והבעת הדעות השונות, יסוד יהודי נוסף הוא השותפות. לימוד תורה נעשה תמיד בחברותא, מתוך עימות ודו־שיח. לא מורה מול תלמיד פסיבי, אלא שניים או יותר היוצרים יחד את הידע. מחקרים עדכניים מראים כי למידה שיתופית מפתחת יכולות חשיבה גבוהות יותר מאשר למידה אינדיווידואלית. גם כאן, כמו במרחבים נוספים אחרים, הקדימה המסורת היהודית את זמננו: היא חינכה אותנו לשבת יחד, לשאול, לחלוק – ולצמוח.

התלמוד הבבלי הוא הספר המבריק ביותר בהדגמת למידה שיתופית שהתקיימה במשך מאות שנים, במרחב של בירור הזהות היהודית בגלות. אנו מוצאים שם ויכוחים נוקבים וכואבים על אמת של חיים, מתוך אהבה והצמחה, מתוך כבוד אמיתי ובירור נוקב, מתוך ענווה והחלטיות.

עלינו להחזיר את החינוך למרכז. לגדל דור שיודע לשאול שאלות, ולא דור ש"מקיא" תשובות על הדף במבחן ושוכח אותן עוד לפני שיצא מהכיתה. עלינו לעודד את התלמידות והתלמידים שלנו לשאול, ולדחוק בהם להעמיק ולחקור כדי לקבל תשובות מספקות. עלינו לעודד יצירתיות לא רק באמנות אלא גם במדעים, במתמטיקה ובאזרחות. ולבסוף, עלינו לבנות תרבות של שותפות. ללמד תלמידים לעבוד בצוות – להקשיב גם כשלא מסכימים, להיפגש עם מי שחושב אחרת מאיתנו, לטעון בעד ונגד ולמצוא פתרונות משותפים.

חינוך איננו רק מקצועות הליבה; הוא דמותו של אדם והוא דמותה של חברה. אם נרצה לגדל דור שידע לא ליפול שוב למלכודת הקונספציות, עלינו לגדל דור שיחשוב אחרת, שישאל, שיתווכח, שייצור, ושידע לעבוד יחד. כשאנו מבקשים לבנות עתיד טוב יותר, אסור שנחזור אל אותן תבניות ישנות. הלקח של אותו בוקר קשה הוא גם לקח חינוכי: דור שלא לומד לשאול, נלכד בתשובות שגויות; דור שלא לומד לחלוק, נופל עם הרוב; דור שלא לומד ליצור, נותר שבוי בעבר.

דווקא עכשיו, כשהדי המלחמה מתעמעמים, עלינו לזכור שהכול מתחיל בחינוך. שם טמון הסיכוי שלנו לתקן, לחדש ולבנות חברה ישראלית שתהיה לא רק חזקה ובטוחה יותר אלא גם חכמה, יצירתית וחסינה מקונספציות.

שלום וייל הוא מנכ"ל עמותת יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה; הרב יובל אהלי הוא מנהל תוכן בעמותה