לעקוף את התקשורת: בלי לדעת ערבית אי אפשר להבין את האזור

קבלו המלצת מעקב רותחת: דניאל וכטל. מתחילת המלחמה, הבחור עושה דבר מאוד פשוט ברשת X – מתרגם ציוצים של עזתים מערבית לעברית. קשה לאמוד את היקף הידע שצברתי על המתרחש ברצועה הודות לפעולה הבסיסית הזאת. למשל, בזכותו שמעתי על יאסר אבו־שבאב שבועות ארוכים לפני שדבר קיומו התפרסם בתקשורת העברית, התעדכנתי בפעולות של צה"ל שדובר צה"ל לא דיווח עליהן, ולמדתי שהעזתים שונאים את חאלד משעל ומקווים שהוא נהרג. וכטל, כמו מתרגמים אחרים שאני מקפיד לעקוב אחריהם, מדגיש שהוא לא מתיימר לפרשן את כל העזתים, ולא טוען שהציוצים או ערוצי הטלגרם הללו הם מדגם מייצג להלך הרוח באוכלוסייה שם, אבל הם כן מספקים הצצה מחכימה ומעשירה בזכות פעולה בסיסית: תרגום.

חוסר ההיכרות של ישראלים עם העזתים הוא כמעט הזוי. הרי כבר התפכחנו ב־7 באוקטובר, התעוררנו מהתרדמת העמוקה ביחס לכוונותיהם ובעיקר ליכולותיהם, הלוחמים חזרו וסיפרו מה מצאו בכל בית בעזה ועד כמה "לא הבנו את עומק התרבות והחינוך שלהם" - אבל מהר מאוד חזרנו לשקוע בקונכייה האטומה.

לישראלי הממוצע אין מושג מה עובר על העזתי הממוצע בימים אלה, בין אם הוא פנאט שנשאר באזור לחימה ובין אם התפנה לאוהלים. שאלות פשוטות: הילדים הולכים לבית ספר? מי המורים? מאיפה מגיע הכסף לקנות אוכל? מי דואג לחיבור למים? איך זה שיש אינטרנט? מי הן החמולות שמתנגדות לחמאס? בשבוע שעבר התברר לפתע שנהגי משאיות הסיוע הם בכלל אנשי צבא ירדן, והתגלתה הבורות הטוטאלית של רוב הישראלים ביחס למנגנון שמכונן את קצב המלחמה. מי נוהג בהן פנימה לרצועה? מה קורה לנהג שחמאס משתלט לו על המשאית? לצופי הטלוויזיה אין מושג, ואין גם רצון לדעת.

אלה שמרבים להתלונן על כך ש"התקשורת הישראלית לא מראה מספיק את המתרחש בעזה", לא באמת רוצים לדעת על המתרחש בעזה אלא רוצים הדהוד למסרי התעמולה של חמאס. בפועל, צופי הערוצים הישראליים מקבלים אחת משתי מנות: או הדהוד חסר מחשבה של דובר צה"ל, או הדהוד חסר יושר של חמאס. על אחת כמה וכמה שהמתרחש בלבנון או בסוריה שמור ליודעי ח"ן בלבד.

ההדחקה הזאת משרתת את הפנטזיה הישראלית הוותיקה על סגירת המסך על רצועת עזה והשארתה מעבר להרי החושך. הפנטזיה הזו היא תולדה של הדחקה עמוקה יותר: הקמנו בלבנט מדינה מערבית משגשגת, וכל תשוקתנו היא לשכוח ככל האפשר את העובדה שהיא ממוקמת במזרח התיכון. היכולת של כל מיני מומחים חלולים לשכנע את הציבור בשטויות מחרישות אוזניים ביחס ליכולות של אויבינו או לרצונות שלהם, קשורה לעובדה שרובנו שרויים בבורות מוחלטת ביחס לשכנינו, משאירים את התחום לקבוצה קטנה של מומחי מודיעין וערביסטים. כתוצאה מכך קיבלנו את אבי אבות הטומאה - זלזול מופגן ביכולת של אויבינו, בתחכום שלהם ובכוונותיהם. אנחנו מתנשאים בבערות על "אוסף פלנגות" בלי שטרחנו להבין את מה שהם מדברים בגלוי.

גורם אחד ויחיד עשוי לעזור לנו להתפכח מההדחקה המתוקה שאנחנו שוקעים בה פעם אחר פעם: ידיעת השפה הערבית. ברוכים הבאים למזרח התיכון. 77 שנים אנחנו מתאמצים לשכוח שזאת השכונה שלנו, ולא להכיר אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר בתרבות שלה, בדת ובפוליטיקה. שלא נתערבב חלילה, שלא ניטמע. אבל אין ברירה, ארץ קטנה חייבת לערוך היכרות מינימלית עם השפם שלה. השער הראשון להיכרות הזאת הוא לימוד ערבית מדוברת. הוא חשוב כדי לתקשר עם ידידים ועם אויבים כאחד. לדעת עליהם משהו, להבין אותם ברמה הבסיסית ביותר.

בשנת הלימודים תש"ף (2020) ניגשו לבחינת הבגרות בערבית 2,670 תלמידים בחינוך העברי. אלה מספרים זניחים ומביכים. עשור קודם, בשנת הלימודים תש"ע, ניגשו לבגרות בערבית 5.6% מהתלמידים, ומאז שיעורם פחת ל־3.7%. גם מתי המעט שזכו לעבור את הבחינה בחמש יחידות יודעים שאין קשר בינה ובין היכולת לצפות באל־ג'זירה בלי תיווך. זוהי בחינה ארכאית בערבית ספרותית.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2021 רק 7.5 אחוזים מהיהודים שעברו את גיל עשרים דיווחו שהם שולטים בשפה הערבית. ידיעת ערבית כשפה שנייה בולטת כנתון שנמצא בירידה ככל שמדובר באדם משכיל יותר. מבין המחזיקים בתעודה אקדמית, שיעור דוברי הערבית שאינה שפת אימם צונח לפחות מארבעה אחוזים. הדבר תואם להפליא את הערגה הישראלית להדחקת המרחב שאנו חיים בו, ואת החרדה מצלילי השפה שלו.

הבעיה עם הגברת לימודי הערבית בקרב יהודים בישראל היא שכולם תומכים בה. כלומר, זה מסוג הדברים שנתפסים כ"תוספת נחמדה". השמאל שואף לדו־קיום, הימין קורא ל"דע את האויב", כך שאף אחד לא מתנגד ללימודי ערבית. השאלה היא רק כמה משאבים אנחנו מוכנים להשקיע בעניין הזה. לימודי מתמטיקה, מדעים וכמובן אנגלית, יסייעו לתלמידים בעתיד באופן מובהק, לימודי יהדות ברמות משתנות חשובים לרוב ההורים בצורה יסודית יותר, וערבית? כן, זה יכול להיות נחמד, אולי יעזור להתקבל ל־8200, אבל במדרג הדברים שחשוב לנו שהילד יצא איתם מבית הספר, זה נמצא איפשהו במקום 10 ברשימה.

קשה להתווכח עם המדרג הזה. גם לי באופן אישי, כמי שסבור שיש לצמצם דרמטית את מספר בחינות הבגרות ולהפסיק לחייב מנדטורית בלימודי שלל מקצועות מעבר לליבה. בעיניי, כל בית ספר וההורים ששולחים אליו את ילדיהם אמורים לקבל גמישות רבה פי כמה בבחירת התכנים, ודרישות הבסיס של המדינה צריכות להתמקד במספר חד־ספרתי של מקצועות. זה המצב במערכות החינוך הטובות בעולם, ואלו ההמלצות שאנו מקבלים מדי שנה מה־OECD ומגופים דומים, ובצדק.

ועדיין יש מדינות כמו שווייץ, לוקסמבורג, בלגיה ואחרות, שמשקיעות משאבים יוצאי דופן כדי שבוגרי מערכת החינוך שלהן ידעו שפה שנייה מעבר לאנגלית, לפחות ברמת שיחה קלילה. זה קשה, צריך להתחיל בגיל יסודי ולהמשיך לתחזק לאורך התיכון, חלק מהתלמידים כלל לא ישתמשו בה לאחר מכן, וכאמור זה לא מתגמל, ומכביד על התלמידים ועל מערכת השעות העמוסה ממילא שלהם. אבל התפיסה היא שלרכישת השפה הנוספת יש חשיבות לאומית, ושהיא חלק מהגשר המתבקש בין חלקי חברה שאין ביניהם תקשורת מספקת.

לפחות עבורי, טבח שבעה באוקטובר והמלחמה שאחריו לא הותירו ספק שאנחנו צריכים להתפכח ולפסוע בדרך הזאת. ערבית היא שפה שנייה רשמית במדינת ישראל, וערבית מדוברת, לפחות ברמה בסיסית, צריכה להפוך לשפה שרובנו בקיאים בה. זוהי אבן הראשה; ההיכרות עם עקרונות הדת, עם המבנה החברתי ועם התרבות של שכנינו תבוא מאליה. כן, מדובר בהשקעה גרנדיוזית, וברור שעוד פלסטר בסגנון "תוכנית לימודים פדגוגית" של משרד החינוך לא יספק את הסחורה. אבל אין מנוס מפתיחת צוהר לדיירי הווילה, כדי שיוכלו להכיר את הג'ונגל שמקיף אותם.

כל החטופים ששבו מעזה למדו בה את שפת המקום. אנו מקשיבים בסקרנות לסיפוריהם מהשבי ולעדות שהם מספקים לנו על החמאסניקים ששוחחו איתם, ולפעמים גם על העזתים שפגשו ברחוב וניסיונות לינץ' שעברו. אבל אנחנו? לא. השפה הערבית מפחידה אותנו באוטובוס, בסופרמרקט, בחדר המיון, מהלכת עלינו אימים. בסופו של דבר, בישראל חיים יותר משני מיליון דוברי ערבית כשפת אם. אפשר לחשוב על דרכים יצירתיות להנחיל את שפתם לילדינו ולנו בלי להפוך אותה לשינון המייגע ביותר במערכת השעות, שיתחרה רק בחינוך גופני במספר הברזות התלמידים. יש לי כבר הצעה למילה הראשונה בבוחן: "א־סחווה" – התעוררות או התפכחות.