בכל שנה זה קורה בדיוק באותו המועד. רגע לפני ה-1 בספטמבר, מערכת החינוך נכנסת לדרמה מתוזמנת. מורים חסרים, שעות לא מאוישות, איומים בשביתות, שיבוצים שמתעכבים. אלא שהשנה, משהו בטון השתנה. לא הייתה תחושת חירום אמיתית, אלא סוג של השלמה שקטה. כאילו כבר התרגלנו לחיות בתוך אי-ודאות. "יהיה בסדר, נאלתר", אומרים. אבל זו בדיוק הבעיה: אנחנו כבר לא מאלתרים. אנחנו מנהלים שגרה בתוך קריסה.

הנתון שלפיו מורים מלמדים מקצועות שלא הוכשרו אליהם כבר הפך לנורמה. אבל זו לא עדות לגמישות או הסתגלות, אלא תמרור אזהרה לקיבעון עמוק. מערכת החינוך בישראל ממשיכה לפעול כאילו היא יציבה, ליניארית ובירוקרטית, בזמן שהמציאות מחייבת ניהול דינמי, מבוזר ואדפטיבי. במקום "מערכת חינוך אחת", יש בפועל מאות תתי-מערכות שפועלות בפרישה גיאוגרפית רחבה ובתנאים שונים בתכלית, תחת עומס חריג, מחסור בכוח אדם, מילואים אינסופיים, חוסר ודאות ביטחונית וחברתית.

לא מדובר בבעיה שולית או זמנית, אלא בתוצאה של התעלמות מהשינויים שחלו בשנים האחרונות בחברה כולה. מוסדות החינוך כבר לא רק מעבירים ידע, הם עוגן חברתי וכלכלי עבור קהילות שלמות. כשאין מענה אמיתי בשטח, נוצרת תחושת ייאוש שמחלחלת פנימה. היא ניכרת לא רק במורים, אלא גם בתלמידים, בהורים ובכל מי שמנסה לקיים שגרה חינוכית בתנאים בלתי-אפשריים. מערכת שלא מצליחה להתאים את עצמה למציאות מאבדת את הרלוונטיות שלה.

הפער בין מה שקורה בשטח לבין המדדים שמכתיבים את ההחלטות הוא עצום. מנהלים ומנהלות נדרשים מדי שבוע להרכיב מחדש את מערכת השעות, להתמודד עם תחלופה, לשבץ מורים למקצועות לא תואמים ולהישאר בתנועה מתמדת.

הם כבר מזמן לא רק "מנהלי בית ספר", אלא מנהלי רשת, שמקבלים החלטות בתנאים משתנים, תוך שמירה על איזון ותחושת אחריות. אבל במקום להעצים את יכולתם ולתת להם סמכויות וכלים, אנחנו ממשיכים למדוד אותם לפי קריטריונים ישנים, שנקבעו בתנאי מעבדה.

הבעיה איננה זמנית אלא מבנית. ההנחות היסודיות שעליהן מערכת החינוך נבנתה עברו מזמן מהעולם. כבר אין דור של מורים שמצטרף למערכת מתוך תפיסת שליחות יציבה ל-30 שנה. המערכת לא מצליחה עוד להכשיר בעצמה את כלל המורים הדרושים לה, והדור הצעיר כבר לא רואה בהוראה מסלול קבוע, אלא תפקיד זמני, לעיתים מתסכל. כשמוסיפים לכך תנאים מאתגרים, שחיקה מואצת ותחושת חוסר ערך התוצאה ברורה: בריחה מהמערכת, עוד לפני שנכנסו אליה באמת.

הפתרון: שילוב בין תכנון לתמרון

הגישה הדואלית לניהול, שמבוססת על שילוב בין תכנון לתמרון, מציעה מסלול חדש שכדאי גם למערכת לאמץ. לא להחזיר את הגלגל אחורה, אלא להבין שהשיבוש הוא מצב נתון ושעלינו לנהל בתוכו, לא נגדו. המשמעות: להפסיק לחשוב במונחי תקן אחד, מערכת שעות אחת או תוכנית שנתית אחת. במקום זאת, יש לאפשר אוטונומיה ניהולית, מרחב פעולה למנהלים ותמיכה אמיתית בשטח. להחליף את השאלה "כמה שעות כיתה מול לוח התקיימו השבוע?" בשאלה "האם תלמידים למדו משהו רלוונטי בתוך המציאות הקיימת?".

במקום להחזיק בתקווה לחזרה ל"נורמליות", חשוב להכיר בכך שהנורמה השתנתה. ניהול במציאות משתנה מחייב הכרה בתנאים החדשים ובו בזמן טיפוח יצירתיות והעזה. יש לייצר מרחב שיאפשר למנהלים ולצוותים לפעול מתוך שיקול דעת מקומי. לא רק ליישם מדיניות מלמעלה, אלא להתאים פתרונות לתנאים בשטח. ניהול מקומי כזה יכול לחזק את החוסן החיוני למערכת כולה.

ניהול חינוך במאה ה-21 הוא לא ניהול של תוכן בלבד, אלא ניהול של מורכבות, תיאום, גמישות ורשת אנושית. הוא מחייב אותנו להחליף את הנחת העבודה. לא עוד "איך נחזיר את המערכת למה שהייתה?", אלא "איך נבנה מערכת שמתפקדת טוב דווקא בתוך שיבוש מתמשך, מול אתגרים שלא נגמרים?".

בשורה התחתונה, כל עוד המערכת תתעקש לשחזר את הסטטוס קוו של אתמול, היא רק תרחיק את הדור הבא מהיכולת להתכונן למחר. שינוי לא יגיע אם נמשיך לעשות עוד מאותו הדבר, אלא מההבנה שהמציאות עצמה השתנתה והחינוך מוכרח להשתנות יחד איתה. זו לא קריאת חירום, זו קריאת התעוררות.