יוזמתו של שר החינוך יואב קיש להגברת לימודי היהדות במערכת החינוך היא ברוכה. מי שתובעים מהחרדים לימודי ליבה במתמטיקה ובאנגלית לא יכולים להתנגד ללימודי ליבה ביהדות.

בניגוד לניסוח המביש של דו"ח ועדת דברת, שקבע כי מטרתה העליונה של מערכת החינוך היא "לשפר את יכולת ההשתכרות של בוגריה", למערכת הזאת יש גם תפקידים שאינם חומריים. תפקידה של מערכת החינוך הוא להטמיע בבוגריה "כישורי חיים", וזה כולל לא רק כישורים כלכליים אלא גם כישורי חיים במדינת ישראל - כלומר, חיים בעלי מטען של זהות יהודית וציונית.

צודק שר החינוך גם ביוזמתו לאפשר לכלל תלמידי בתי הספר להניח תפילין. ההתנגדות למתן הזכות הזו היא צביעות מקוממת של מי שמתיימרים להיקרא ליברלים, בשעה שכל אדם יודע שבחינוך הממלכתי לומדים גם הרבה נערים מבתים מסורתיים, ולא רק אתאיסטים.

אבל אחרי שגינינו את הראויים לגינוי, כדאי לחשוב גם מדוע יש בחוגים מסוימים עוינות לכל דבר שריח יהדות נודף ממנו. מבט כן באופן שבו מצטיירת היהדות, ובעיקר נציגיה לכאורה – היהודים הדתיים - ממחיש היטב את סיבות הריחוק והזעם.

הבולטים ביותר הם היהודים החרדים. שערוריית ההשתמטות מגיוס, אפילו של מי שאינם לומדים תורה, היא הדוגמה הבולטת. מה שמקומם במיוחד הוא שרבים מהחרדים טוענים שכל זהותם מכוונת ליצירת חברה בדלנית, ולכן אינם יכולים להתגייס. אבל בו־זמנית הם נלחמים לקבל את מרב התקציבים שהחברה שהם מבקשים להיבדל ממנה מסוגלת לספק, ואף להתמנות לכמה שיותר עמדות כוח ושררה במדינה החילונית המשוקצת. מערכות המינויים הממלכתיות המוחזקות בידי החרדים – הרבנות הראשית, בתי הדין הרבניים וגם המועצות הדתיות – מוסיפה עוד נדבך למסכת הסלידה והעוינות.

גם כשיורדים מהרמה הפוליטית והממשלתית לרמה החברתית הרחבה עולים נתונים קשים מאוד מתוך הציבור החרדי. לצד הרבה פעילות חסד, בחברה החרדית נמצא שיעור גבוה של פגיעות מיניות. ובניגוד למגזרים האחרים, יש בקרב ההנהגה החרדית מי שמגונן על החשודים במעשי נבלה.

כך היה במקרה של מלכה לייפר, שהואשמה בפגיעה מינית בתלמידותיה, וכך בוודאי גם במקרה הרב אליעזר ברלנד, שמעשי הנבלה שלו יכולים למלא ספרים שלמים.

חלקים ניכרים במגזר החרדי־אשכנזי מתאפיינים גם בגזענות עדתית שבחוגים אחרים כמעט עברה מן העולם. זו נורמה מאוסה שיש להתבייש בה. רק לאחרונה חזרה לכותרות פרשת האפליה של הבנות הספרדיות בסמינרים, לאחר ש"גדולי התורה" האשכנזים הורו למנהלי הסמינרים בירושלים לא לציית להוראת משרד החינוך והעירייה לגבי רשימת הבנות שיתקבלו לסמינר.

בני הציונות הדתית כן משרתים בצבא, ולמרבה הצער גם נופלים בשיעורים גבוהים ממשקלם היחסי באוכלוסייה. מנגד, יותר מדי התבטאויות ומעשים מעוררי חלחלה בהקשר הלאומני יוצאים מקרבם.

רבים בחלק החרד"לי של הציונות הדתית בולטים ברצונם לשווק לציבור החילוני גרסה מיסיונרית ושוביניסטית במיוחד של יהדות, שמבחינתה יהדות קונסרבטיבית, רפורמית או חילונית־הומניסטית נתפסות כמשוקצות. הם מעדיפים יהדות בנוסח ישיבת הר המור, שקמה מלכתחילה מתוך התנגדות למוסד ישיבתי להכשרת מורים, שכל חטאו היה שהתכוון לכלול בתוכנית הלימודים שלו פדגוגים שאינם מזרע ישראל.

החברה החרדית מתגוננת מהתביעה הכלל־ישראלית להתגייס בנימוק שהיא רוצה להבטיח את זהותה הייחודית. הרבה מאמצים נעשו ועוד ייעשו (בלי להתיימר להבטיח הצלחה) כדי למלא את השאיפה החרדית הלגיטימית הזו: למלא את הצורך הלאומי בגיוס, תוך שמירת הזהות הייחודית.

גם מי שתובע מהחברה החילונית לאמץ לימודי יהדות צריך להבטיח לה הבטחה דומה: ללמוד יהדות, אבל רק באופן שמקובל על אנשים חילונים, בלי לנסות להנחיל לאנשיה תפיסות שאינן מקובלות עליהם, ובלי שהלימודים יהיו מזוהים עם קבוצות אוכלוסייה המתאפיינות בשחיתות או לאומנות.