שביתת הפתע בנתב"ג היא תזכורת חשובה למה שקורה כשנותנים לוועד עובדים שליטה מונופוליסטית על תשתית לאומית חיונית. בכל מקום שבו זה קורה - הנמלים, החשמל, החינוך, הרכבת - אנו מקבלים שירות גרוע במחיר גבוה. 100 אלף איש שהיו אמורים לעבור אתמול בנתב"ג הפכו לבני ערובה בסכסוך שלא קשור אליהם. איש לא יחזיר להם את הכסף שהוציאו על החופשה או את הזמן שהלך לאיבוד. לאיש גם לא אכפת; מבחינת הוועד הם כלי משחק על הלוח.
עוד כתבות בנושא
העניין הזה חוזר על עצמו כבר שנים, ותמיד באוגוסט, נקודת הלחץ הטובה ביותר. בעבור ועד עובדי רשות שדות התעופה, אוגוסט הוא כמו 1 בספטמבר לארגוני המורים. אבל הפעם נראתה גם התנגדות רבה. פוליטיקאים מחו בחריפות ונשמעו קריאות לשבור את העבודה המאורגנת, שהרי פנחס עידן סגר את שמי ישראל יותר פעמים מהאיראנים.
אם אפשר לסגור את השער של מדינה שלמה בהחלטת ועד, הבעיה היא לא הוועד. הבעיה היא המדינה, שאפשרה לכוח כזה להיווצר.
הכי מעניין
זו לא גזרת גורל. אותה מדינה שהעניקה לגוף אחד כוח כזה, יכולה לקחת אותו בחזרה. צריך לפתוח פה עוד נמלי תעופה, שלא יישלטו בידי רשות שדות התעופה, ורצוי להגביל את זכות השביתה בשירותים חיוניים, ודאי מונופוליסטיים.