שני הפרקים ששידר השבוע שאול אמסטרדמסקי בכאן 11, תחת הכותרת "התלוש של המדינה", עשו משהו שאצל רוב האנשים נתפס כטאבו: לחשוף כמה הם משתכרים. למען האמת, זה קצת משונה. חלק ניכר מחיינו מוקדש לעבודה ולטרדות פרנסה, אנחנו מודאגים מהמשכנתא, מהפנסיה, מהחסכונות ומהיכולת לעזור לילדים, אבל ממעטים מאוד לדבר על כסף באופן ישיר. מי שמרוויח מעט – מתבייש לעיתים לספר על כך; אבל גם מי שמרוויח הרבה, מעדיף לרוב להחריש. התחושה היא שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שזה לא עניינו של אף אחד, ולמה צריך בכלל לדבר על דברים כאלה.
נראה שבקרב הציבור הציוני־דתי, היעדר העיסוק הפומבי בסוגיית הכסף קיצוני אף יותר. אולי משום שבחברה שמקדשת שליחות, התיישבות, תורה, חינוך ושירות – השאיפה להרוויח הרבה נשמעת נחותה או אנוכית.
לא קשה להבין את הסיבות לשתיקה הזו. השאלה "כמה אתה מרוויח" מתורגמת אצלנו למדד של הצלחה, מעמד וערך אישי, והיא אומרת הרבה על המקום שלך בסולם החברתי. את מרוויחה 40 אלף שקלים? את כנראה חשובה, מוכשרת ומאושרת. אתה מרוויח 8,000 שקלים? באמת? איך אתם מסתדרים? קשה לדבר על משכורת בלי לחוש שאנחנו חושפים משהו אישי ואומרים משהו על עצמנו.
הכי מעניין
האירוניה היא שאנחנו עסוקים כל הזמן בכסף, בנכסים ובכל המשתמע מהם. חזקה על כל קבוצת חברים בסביבות גיל ארבעים, שבתוך כשלושים דקות של שיחה הם יגיעו לעסוק בנדל"ן וישמיעו משפטים כמו: "כמה עלו מחירי הדירות באזור, זה נורא, כבר אי אפשר לקנות פה כלום"; "כשקנינו את הדירה היא עלתה כך וכך, היום היא שווה פי שלוש"; "למה בנק ישראל לא מוריד את הריבית?"; "הבת שלנו זכתה במחיר למשתכן ברחובות, אבל הם מתלבטים"; "אנחנו שוקלים לקנות דירה להשקעה בבאר־שבע"; "מחירי הדיור יורדים עכשיו"; "מחירי הדיור תמיד עולים".
כלומר, אנחנו לא באמת שותקים על כסף. אנחנו מדברים עליו בלי סוף, אבל בעקיפין. דרך מחירי הדירות, דרך הריבית, בסיפורים על הטיולים שערכנו, על המכונית שרכשנו. אנחנו פשוט נמנעים מהשיחה הישירה: כמה אנחנו מרוויחים, כמה אנחנו מוציאים, מה אנחנו עושים עם הכסף, ממה אנחנו מפחדים ואילו טעויות כבר עשינו.
אנחנו אוהבים לבקר את מערכת החינוך שאיננה עוסקת בחינוך פיננסי, אבל המקום הכי חשוב שהילדים שלכם ילמדו בו על כסף הוא בבית. ילדים שגדלים בבית שכסף מופיע בו בעיקר בהקשר של חרדה, מריבות או סודות, עלולים ללמוד שכסף הוא דבר מפחיד או מביש. שיחה משפחתית על כסף יכולה ללמד אותם שיש מגבלות וסדרי עדיפויות, שלא כל ויתור הוא עוני, ושגם למשפחה מבוססת אין תקציב אינסופי.
אנחנו מפחדים מעיסוק בכסף כי זה נשמע לנו מקצועי, מסובך וקשור במספרים שזנחנו אי־אז בבגרות במתמטיקה. אבל האמת היא שסכומי הכסף שאנחנו מנהלים לאורך החיים גדולים מכדי שנוכל להרשות לעצמנו לא להבין אותם. משכנתא, פנסיה, ביטוחים, חסכונות, השקעות, דמי ניהול, מיסים, הלוואות – אלה החלטות שיכולות להצטבר למאות אלפי שקלים ואף יותר. אי אפשר להשאיר הכול לאנשי מקצוע, לא משנה כמה מצוין סוכן הביטוח שלכם. לאנשי המקצוע יש ידע אבל לעיתים יש להם גם אינטרסים, ולאף אחד לא אכפת מהכסף שלכם יותר מכם.
אנשים כבר נפלו בבורות שאתם נפלתם בהם, וככל שנדבר יותר על כסף, נגלה שגם אחרים התמודדו עם אותן שאלות. מישהו כבר לקח הלוואה גרועה. מישהי כבר שילמה במשך שנים דמי ניהול גבוהים מדי. זוג אחר כבר גילה מאוחר מדי שהוא שילם שנים על ביטוח כפול. אחרים דווקא קיבלו החלטות טובות ויכולים להסביר כיצד. דברו על כסף, זה יביא לכם ברכה.
וצריך לומר עוד משהו: כסף לא בהכרח בא על חשבון ערכים. כסף מאפשר לכם להביא לידי ביטוי את הערכים שלכם. בעלי הון יכולים להשפיע על הזירה הציבורית בדרכים שונות. הם יכולים להפנות משאבים לטובת מטרות שהם מאמינים בהם, להקים מוסדות, לסייע למשפחות, לתמוך ביוזמות ציבוריות. כסף יכול לאפשר להורים לעבוד פחות ולבלות יותר עם הילדים. הוא יכול לאפשר לאדם לבצע שינויים בחיים, ללמוד, לחיות עם פחות לחץ. כסף יכול לקנות את אחד הדברים היקרים ביותר בחיינו: זמן, שיכול להיות מוקדש לבילוי עם המשפחה ולעיסוק בדברים שחשובים לכם.