חגיגת המיליארדים: מי באמת מרוויח מאירוח המונדיאל?

בימים אלה ממש, יבשת צפון אמריקה כולה רועדת מהתרגשות. שריקת הפתיחה של גביע העולם הגדול בהיסטוריה הוציאה לדרך חגיגת כדורגל חסרת תקדים שמתפרשת על פני ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. אם נסתכל על המספרים היבשים שפורסמו לאחרונה, נדמה שמדובר במכרה זהב של ממש. התחזיות הכלכליות מדברות על לא פחות מ-13.1 מיליון מבקרים משוערים שישטפו את הערים המארחות ברחבי שלוש המדינות. המבקרים הללו צפויים להכניס לקופתה של פדרציית פיפ"א סכום דמיוני של 13 מיליארד דולר.

ההשפעה הכללית על התוצר המקומי הגולמי העולמי מוערכת בתוספת של 40.9 מיליארד דולר, וכל עיר מארחת צפויה לראות גידול דרמטי בפעילות הכלכלית בהיקף הנע בין 160 ל-620 מיליון דולר. הוסיפו למשוואה הזו נתונים מפלצתיים של למעלה מ-6 מיליון כרטיסי אצטדיון שימכרו במהלך התחרות ויותר מ-5 מיליארד צופים שיעקבו אחר המשחקים בשידורי טלוויזיה וסטרימינג ברחבי העולם, ותקבלו פסטיבל כלכלי שאין שני לו בהיסטוריה המודרנית.

המספרים המרשימים הללו מראים את עוצמתו חסרת התקדים של טורניר כדורגל. אך בניגוד לפעמים קודמות, הפעם גביע העולם נוחת ברובו על אמריקה, מעצמה עם כלכלה עצומה וחזקה ממילא, שרוב התשתיות שלה כבר ערוכות ומוכנות לאירועים בסדר גודל כזה (עם מגרשי פוטבול עצומים שהוסבו לכדורגל). 

העובדה הזו מעלה מחדש את השאלה המרתקת שמעסיקה חוקרים כבר עשרות שנים: האם אירוח של גביע העולם בכדורגל הוא באמת זרז כלכלי אדיר שמסייע למדינה המקומית, או שמא מדובר במפגע הרסני שמותיר אחריו עלויות כלכליות הרסניות להמשך?

הפנטזיה התיירותית מול המציאות האקדמית

פוליטיקאים בכל רחבי העולם אוהבים למכור לציבור הבוחרים שלהם את חלום האירוח. הם מפזרים הבטחות מרחיקות לכת על כך שההשקעה העצומה מכספי המיסים בכבישים חדשים, רכבות קלות ואצטדיונים תייצר עשרות אלפי מקומות עבודה, תזניק את ענף התיירות ותוביל לצמיחה ארוכת טווח. אלא שמרבית המחקרים האקדמיים שנעשו בנושא מנפצים את האשליה הזו פעם אחר פעם.

כלכלני ספורט בולטים מוכיחים באופן עקבי שהעלויות הישירות והעקיפות של אירוח טורנירים עולמיים עולות כמעט תמיד על ההכנסות. הבעיה המרכזית נעוצה בעובדה שמיזמי תשתית המוקמים בלחץ זמן עצום נוטים לחרוג מהתקציב המקורי במאות אחוזים. 

מעבר לכך, מתקיים במקרים רבים אפקט תחלופה. התיירים הקבועים שפוקדים את המדינה נמנעים מלהגיע אליה בתקופת המשחקים כדי לחמוק מהצפיפות ומהמחירים המופקעים של בתי המלון והמסעדות. כך, במקום להרוויח תיירות חדשה, המדינה פשוט מחליפה תייר רגיל באוהד כדורגל, מבלי לרשום גידול ממשי בשורת ההכנסות השנתית, ומבלי שהתשתיות יישארו רלוונטיות באמת לאזרח הפשוט לאחר מכן.

פילים לבנים במיליארדי דולרים

כדי להבין עד כמה עמוק הבור הכלכלי שמדינות חופרות לעצמן, מספיק להעיף מבט על גביעי עולם שנערכו בשלושים השנים האחרונות, כאשר הטורניר ב-2010 בדרום אפריקה הוא כנראה הדוגמה העגומה ביותר. 

המדינה, שביקשה למתג את עצמה מחדש כמתקדמת ומודרנית, השקיעה מיליארדי דולרים באצטדיונים מפוארים. אך ביום שאחרי, ימים ספורים לאחר הנפת הגביע, נותרו אותם מתקני ענק שוממים לחלוטין. הם זכו לכינוי העצוב פילים לבנים. עלות התחזוקה השנתית שלהם מרוקנת מאז את קופת העיריות המקומיות, מבלי שיש קבוצת כדורגל מקומית שמושכת מספיק קהל כדי למלא אפילו יציע אחד.

ארבע שנים לאחר מכן, ברזיל אירחה את גביע העולם 2014. האומה שנושמת כדורגל קיוותה לדחיפה כלכלית ולשדרוג מעמדה העולמי, אך המציאות ברחובות טפחה על פני המארגנים. אזרחים יצאו בהמוניהם להפגין כשהם מניפים שלטים הדורשים בתי חולים בתקן של פיפ"א. הם זעמו על כך שמיליארדי דולרים נשפכו על בניית אצטדיונים באזורים נידחים ביערות האמזונס, בזמן שהשירותים הציבוריים סבלו מהזנחה. האצטדיון המפואר בברזיליה אף שימש בשנים שלאחר מכן כחניון אוטובוסים עירוני כדי לנסות לייצר ממנו הכנסה.

מנגד, ניתן למצוא מקרי הצלחה נדירים, כמו אירוח גביע העולם בגרמניה בשנת 2006. הסיבה להצלחה הגרמנית הייתה פשוטה: רוב האצטדיונים, כבישי הגישה ומערכות התחבורה כבר היו קיימים. ההשקעה התמקדה בשדרוגים קוסמטיים, והרווח העיקרי היה לאומי ותדמיתי, ללא יצירת חובות עתק. 

זהו בדיוק קו הדמיון לגביע העולם הנוכחי של 2026: מכיוון שארצות הברית אינה נדרשת להשקעת עתק בבניית מתקנים חדשים מאפס, היא נמצאת בעמדה מצוינת לגזור קופון כלכלי אמיתי. אגב, זו הסיבה בעיניי שהתחילו לייצר אירועי ספורט כאלו בשילוב של כמה מדינות, כדי שהעול "התשתיתי" לא יפול על מדינה אחת אלא יתפזר בין מדינות גדולות לקטנות יותר.

העוצמה הרכה של קטאר

אי אפשר לדבר על אירוח כדורגל מבלי להזכיר את קטאר 2022. קטאר הוציאה סכום בלתי נתפס שמוערך ב-220 מיליארד דולר כדי לבנות ערים, רכבות תחתיות ואצטדיונים בלב המדבר. מנקודת מבט של החזר השקעה פיננסי, מדובר במהלך חסר כל היגיון - אולם קטאר מעולם לא התכוונה להחזיר את ההשקעה דרך מכירת כרטיסים. 

עבור המדינה המפרצית, מדובר היה במהלך טהור של "עוצמה רכה". המטרה הייתה להפוך לשחקנית לגיטימית בזירה הבינלאומית ולייצר תדמית מתקדמת. מבחינה מיתוגית, המהלך אכן שינה עבורם סדרי עולם.

הקרב על היוקרה העולמית

לנוכח הנתונים, טבעי לתהות מדוע ממשלות ממשיכות להיאבק זו בזו ולהוציא הון על מסעות שכנוע כדי לארח את הטורניר. התשובה מורכבת מכך שהכלכלה המדינית אינה מונעת רק מגיליונות של רווח והפסד. מנהיגים פוליטיים מחפשים את היוקרה, את היכולת הייחודית לאחד אומה שלמה, ואת כוח המיתוג שמציב את מדינתם במרכז הבמה.

השורה התחתונה עובדתית וברורה: ברוב המוחלט של המקרים, אירוח גביע העולם משמש כמפגע כלכלי שמכביד על תקציב המדינה לשנים ארוכות, אלא אם כן המדינה היא מעצמה בעלת תשתיות מוכנות. כשהאצטדיון מתרוקן והאוהדים טסים הביתה, האזרחים המקומיים הם אלו שנשארים להתמודד עם תשלומי המיסים הכבדים ועם מתקני בטון נטושים, שמזכירים חגיגה שהייתה - ואיננה עוד.