הכלכלה הישראלית זקוקה למנהיג עם אומץ

הכלכלה הישראלית נראית חזקה, וייתכן מאוד שדווקא זוהי הבעיה העיקרית שלה. כשהמכונית נוסעת, לא טורחים להציץ יותר מדי מתחת למכסה המנוע. המדדים הכלכליים של ישראל טובים: השקל מתחזק, הבורסה שוברת שיאים, דירוגי האשראי לא קרסו, ההייטק עוד יודע לגייס, הקניונים והמסעדות עדיין מלאים. מקרוב, ישראל נראית כמעט כמו נס כלכלי שחוזר על עצמו. אבל כשמתרחקים צעד אחד לאחור, היער מתגלה מעבר לעצים: מאחורי המדדים הירוקים מסתתרת כלכלה שנמצאת כבר זמן רב מדי במצב חירום, ובסופו של דבר תידרש לשלם על כך מחיר אסטרטגי.

אין דרך לייפות את המצב. ישראל נמצאת כבר עשרה רבעונים מתחת לקו המגמה של הצמיחה. זה אומר שלא סתם עוברת עלינו תקופה קשה או רבעון חלש, אלא שכבר שנתיים וחצי מייצרים כאן פחות תוצר מכפי שהיה צפוי אילו היינו ממשיכים במסלול הרגיל. קל לדפדף אותה הלאה, אבל צמיחה היא לא סתם מספר. הצמיחה של היום היא איכות החיים של מחר. כשיש צמיחה זה אומר שהמשק מייצר יותר, שיש יותר פעילות עסקית ויותר הכנסות. כשעסקים מתרחבים הם זקוקים לעובדים, מתחרים עליהם ומשלמים להם יותר. כשהמשק צומח, ההכנסות של המדינה ממיסים גדלות גם בלי שהיא תעלה מיסים, וזה אומר שהיא יכולה להעניק לציבור שירותים טובים יותר, לבנות יותר כיתות, לגייס יותר רופאים ואחיות, לספק תחבורה ציבורית ותשתיות טובות יותר. לחלופין, אפשר גם להוריד מיסים לאזרחים, כך שיישאר לכם יותר כסף ביד (ואולי גם וגם).

במיוחד בישראל, צמיחה היא לא סתם מותרות; היא תנאי ליכולת שלנו לשאת לאורך זמן את נטל הביטחון. מדינה שהוצאות הביטחון שלה גדלות אבל הכלכלה שלה לא צומחת מספיק, תיאלץ לבחור בין שלוש אפשרויות גרועות: להעלות מיסים, לקצץ בשירותים אזרחיים, או להגדיל את החוב. בכל אחד מהמקרים, מי שמשלם את המחיר הוא הציבור. גם הצמיחה שכן מתקיימת בשנים האחרונות, נשענת במידה רבה על הוצאה ממשלתית: מענקים לעסקים, תשלומים למילואימניקים, פיצויים, הרחבת תקציב הביטחון והזרמת כסף שנועדה למנוע קריסה של מי שנפגעו מהמלחמה. בשעת חירום זה הכרחי, הבעיה היא שהחירום הזה הפסיק להתנהג כמו אירוע זמני.

במשך שנים התרגלנו לספר לעצמנו סיפור נכון ברובו: הכלכלה הישראלית יודעת להתאושש מהר. אחרי מלחמת לבנון השנייה, אחרי צוק איתן, אפילו אחרי הקורונה, ישראל יצאה מהמשבר במהירות יחסית וחזרה לצמוח. אבל משבר ביטחוני ממושך כל־כך, שממשיך לשאוב תקציבים, כוח אדם, ודאות עסקית וקשב ממשלתי – את זה עוד לא הכרנו.

7 באוקטובר טרף את כל הקלפים וחייב אותנו לצאת למלחמה ממושכת. שר האוצר הבטיח אז בריאיון למקור ראשון ש"אחרי המלחמה, המשק יחזור לצמיחה מהירה מאוד". הבעיה היא ש"אחרי המלחמה" לא הגיע עד היום. 2025 הביאה איתה את עם כלביא, ו־2026 את שאגת הארי. בכל פעם מדובר בגיוס של עשרות ואף מאות אלפי מילואימניקים, השבתה של המשק לתקופות ממושכות, ותקציבים תוספתיים למערכת הביטחון בעשרות מיליארדי שקלים. שוב ושוב החזרה לשגרה נדחית עוד שנה קדימה.

כל סבב כזה מוצדק כשלעצמו מבחינה ביטחונית ואסטרטגית, וייתכן שהמחיר שאנחנו משלמים היום יקנה לישראל עשורים של שקט מחר. אבל גם אם זה נכון, אסור להעמיד פנים שאין לכך מחיר כלכלי כבד. אם זהו הנורמלי החדש, אם ישראל נכנסת לעידן שבו אחת לשנה או שנתיים מתרחש סבב רחב מול איראן ושלוחותיה, אם צה"ל מתפרס ברצועות ביטחון קבועות בלבנון ובעזה שדורשות עשרות אלפי מילואימניקים – אז גם המדיניות הכלכלית חייבת להפסיק להתנהל כאילו מדובר בהפרעה זמנית בדרך חזרה לעולם הישן.

המשמעות הראשונה היא תקציב ביטחון אחר. לא עוד דיונים חוזרים על תוספות תקציב בכל סבב, ולא עוד הנחה שכל דרישה ביטחונית תמומן אוטומטית מבחוץ. צריך לעשות סדר אמיתי במשרד הביטחון ובצה"ל: להציב סדרי עדיפויות, לחתוך שומנים, להבחין בין צורך מבצעי לאינרציה ארגונית, ולהחליט מה המדינה מסוגלת לממן לאורך זמן. אחר כך צריכה להגיע ההכרעה התקציבית שאיש אינו אוהב לומר בקול: או שמקצצים בתקציבים אזרחיים, או שמעלים מיסים. להמשיך לממן את הפער באשראי זו לא אסטרטגיה, זו דחיינות עם ריבית.

זו הנדוניה האמיתית שהממשלה הבאה תקבל: חוב גבוה יותר, הוצאות ביטחון קשיחות יותר, וצמיחה שאינה מספיקה כדי לכסות עליהן. לכן דווקא עכשיו, ישראל חייבת לחזור לשאלות הצמיחה הישנות, המוכרות והשחוקות, שלא נעלמו לשום מקום: שילוב גברים חרדים ונשים ערביות בתעסוקה איכותית; תיקון עמוק של מערכות חינוך מגזריות שמייצרות עובדים בשכר נמוך; שדרוג רדיקלי של מערכת החינוך הכללית; ומהפכה בשירות הציבורי – ממערכת שמכבידה על עסקים ויזמות, לכזו שמאפשרת להם לרוץ. אלה מנטרות ידועות, כמעט משעממות, אבל אין לישראל מאגר צמיחה חלופי. אין פה שפע של משאבים טבעיים אלא רק הון אנושי, ורק ממנו יכולה לבוא ההצלחה. במשך שנים אנחנו נהנים מפירות הצמיחה שמניב ענף ההייטק, אבל גם הוא נתקל עכשיו בקשיים, ואי אפשר לבנות אסטרטגיה על סקטור אחד.

כדי לעשות את כל זה דרושים אומץ פוליטי וממשלה יציבה. לא חסרים כאן רעיונות ותוכניות, חסר מי שיקדם אותם. חסר מי שיהיה מוכן לעמוד מול קבוצות אינטרס שהתרגלו לפריווילגיות, מול תקציבים שאיש אינו מעז לגעת בהם, ומול מערכות מאובנות שזקוקות לא לשיפוץ קוסמטי אלא למהפכה כוללת. ממשלה שתלויה על חודו של קול לא תצליח לעשות זאת, גם לא ממשלה שתלויה בשחקנים סקטוריאליים בעלי אינטרס. אלה השאלות שצריכות לעמוד לפני כל פוליטיקאי שמבקש את קולנו בבחירות הקרובות.