ההכשרה והכלים שצה"ל נותן לבוגרי היחידות המקצועיות שווים כסף

לפני כחודש השמיע מנהל רשות המיסים, שי אהרונוביץ', הכרזה מפתיעה. הוא הודיע כי הרשות בוחנת הצעת חוק חדשה, ובמסגרתה מי שישרת ביחידת עילית טכנולוגית במשך 24 חודשים ויותר, ויקים חברה בתוך עשר שנים מהשחרור, יידרש לרשום אותה כחברה בישראל, דבר שיחייב אותה לשלם מיסים בארץ.

כמו כן, בוגרי היחידות האלה ייחשבו תושבי ישראל לצורכי מס במשך עשר שנים לאחר השחרור, גם אם יעברו לגור בחו"ל ויעבדו שם. מדובר בשינוי דרמטי ביחס לפרקטיקה המקובלת, ולפיה מקום תשלום המס נקבע לפי המקום שבו מתנהל מרכז החיים בפועל.

לטענת רשות המיסים, המדינה משקיעה רבות בהכשרה של חיילים ביחידות הטכנולוגיות, ולעיתים קרובות הידע שהם רוכשים בשירות משמש אותם בהמשך להקמת חברות שנרשמות ופועלות מחוץ לישראל. כך למשל, יזמים ישראלים רבים רושמים כיום את חברות הסטארטאפ שלהם בארה"ב, ובעקבות זאת הקניין הרוחני והמיסים על האקזיטים העתידיים זורמים לקופה האמריקנית. לכן, המדינה מבקשת שהפעילות הכלכלית שתצמח מההכשרה תישאר בישראל לפחות בעשור הראשון לאחר השירות.

ברקע הדברים נמצאות הערכות שלפיהן הזליגה החוצה לרישום החברות הולכת וגדלה. כך למשל, כ־45% מהסטארטאפים שנוסדו בשנתיים האחרונות התאגדו מחוץ לישראל, לעומת כ־20% בלבד ב־2022.

ההצעה של רשות המיסים עוררה ביקורת נוקבת, בעיקר מצד היזמים. גם במשרד האוצר הביעו התנגדות, ובינתיים החוק הזה נגנז. אבל מעבר לפרקטיקה, חשוב לדון גם בעיקרון. יש היגיון לעודד יזָמות הייטק שהיא חוד החנית של התעשייה הישראלית. הטלת הגבלות ספציפיות נוקשות היא בהחלט גורם שמחליש את המוטיבציה ועלול לפגוע ביצירת המיזמים ובהתרחבותם.

אבל אי אפשר להתעלם מהסיבות שעומדות מאחורי הרעיון הזה. צה"ל משקיע הון עתק באותן יחידות טכנולוגיות דוגמת 8200, תלפיות ואחרות. הוא גם דואג לרמת מקצועיות גבוהה, ניסיון ופיתוח יכולות. עם כל הכבוד לכישרון האישי – הבסיס המקצועי והידע נבנים על תשתית ההשקעה של מדינת ישראל. מה היה קורה למשל, אם עובד שהוכשר וטופח על ידי אנבידיה, גוגל או אינטל, היה פורש ומקים חברה עם מוצר מתחרה, על בסיס הידע שרכש? מן הסתם הוא היה נתבע בתוך זמן קצר.

גם הקשרים החברתיים שמסייעים בבניית המיזמים נוצרים בעיקר בזכות אותה סביבה ייחודית. בכלל, כפי שכבר התברר בפרסומים רבים, מדובר בקבוצה הומוגנית מאוד, כאשר גם הגיוס של אותם חיילים שזוכים להגיע ליחידות הללו נעשה לרוב בשיטת חבר מביא חבר.

בזמן שחייל חי"ר או שריון מסיים שירות קרבי ומגשש את דרכו בחיים האזרחיים, יוצאי היחידות הטכנולוגיות הספיקו להתמקצע והם מתחילים את חייהם עם ידע טכנולוגי ברמה הגבוהה ביותר, ניסיון וקשרים חברתיים עם בעלי הכשרה דומה. הבסיס הזה סולל להם דרך ישירה ומהירה למשרות נחשקות ומשכורות גבוהות, ובהמשך גם לפיתוח מיזמי סטארטאפ רווחיים. מדינת ישראל מעניקה לאותם בוגרים יתרון גדול על פני חבריהם הלוחמים ושאר החיילים בצה"ל. ושוב, אין כוונה להפחית מהיכולות האישיות ומהכישרון, אבל אי אפשר להתעלם מהרקע, ומי שנהנה מההשקעה הציבורית היקרה ביותר, ראוי שיחזיר לציבור דרך מערכת המס.

ויש עוד השלכה של המציאות הזו: קיים פער כלכלי הולך וגדל בין בוגרי היחידות הטכנולוגיות שמשתלבים בהייטק, לשאר האוכלוסייה. כאמור, מדובר בקבוצה מצומצמת והומוגנית, ולא תהיה זו טעות להכליל ולומר שפעמים רבות היא גם בעלת אג'נדה זהה. זה לא מפתיע כאשר בבסיס הדברים מתנהלים בסוג של שכפול עצמי.

בשנים האחרונות ראינו לא פעם, למשל מאז החל ניסיון חקיקת הרפורמה המשפטית, כיצד לא מעט יזמים, בוגרי המערכת הצבאית, עשו שימוש בנכסי ההייטק על הכוח והכסף הרב שנלווה אליהם, מתוך רצון להשפיע על מדיניות, לעיתים בדרכים רדיקליות כגון עידוד הוצאת הון מישראל. לא היה מדובר בהבעת דעה או התבטאות לגיטימית של יזמים, אלא שימוש ממשי בחברה, לעיתים תוך כדי רמיסת חלק מהעובדים כדי לקדם אג'נדה שנויה במחלוקת.

ייתכן שבלון הניסוי שהפריחה רשות המיסים רדיקלי מדי, וצריך למצוא נוסחה מאוזנת יותר. ובכל זאת, כדאי שמדינת ישראל וצה"ל ישכילו להפוך את אותן יחידות הזנק שמושקעים בהן מיליארדים ומשמשות מקפצה ליזמי ההייטק הבאים להרבה יותר הטרוגניות, כאלה שיכללו אוכלוסיות מגוונות יותר ולא פחות מוכשרות. במקרה כזה, גם אם המדינה לא תצליח לגבות חזרה את ההשקעה שלה, לפחות העושר יחלחל אל שכבות רחבות יותר באוכלוסייה.