בואו נתחיל מהחדשות הרעות: הכסף בביטוח הלאומי עומד להיגמר. אנחנו נוטים לחשוב בטעות על הביטוח הלאומי כמו, ובכן, ביטוח. כלומר, כסף שאנחנו משלמים מדי חודש כדי להגן על עצמנו מפני סיכונים מסוימים, מתוך ידיעה שאם נזדקק לכך – הביטוח ישלם. אבל בניגוד להבטחה הטמונה בשמו, הביטוח הלאומי הוא לא באמת ביטוח. הוא גם לא חיסכון כמו קרן הפנסיה שלכם. אין שום חשבון הנושא את שמכם, שבו נצברים הסכומים שאתם מעבירים מדי חודש (אתם לא יודעים את זה, אבל הסכומים האלה לא קטנים בכלל) לטובת הפנסיה שלכם. בפועל, ביטוח לאומי משלם היום קצבאות לאנשים שזקוקים להן, מכספם של אנשים שמשלמים דמי ביטוח לאומי, בתקווה שבעתיד, כשאתם תצטרכו אותו בזקנתכם, הצעירים של העתיד ישלמו אף הם דמי ביטוח לאומי שיממנו את הקצבאות שלכם.
הבעיה היא שהמודל הזה נשען על ההנחה שהכול יימשך כפי שהוא עכשיו, דבר שאנחנו יודעים בוודאות שלא יקרה. העלייה בתוחלת החיים למשל, עניין מבורך כשלעצמו, יצרה בעיה אדירה למערכות הביטוח הלאומי, שנדרשות לשלם ליותר קשישים במשך יותר זמן. וזה לא שלא חשבו על זה. במשך שנים ארוכות, המוסד לביטוח לאומי גבה יותר ממה שהוא חילק, ואת ההפרשים השקיע בקרן שקנתה איגרות חוב ממשלתיות שנתנו לו החזרים מדי שנה. המהלך הזה סייע לו להמשיך לעמוד בהתחייבויותיו, וגם לשמר את היכולת העתידית שלו לשלם קצבאות.
אבל מאז 2024, ההוצאות השוטפות של המוסד לביטוח הלאומי גבוהות מהכנסותיו. כדי לממן את הפער, הוא החל לנגוס בקרן הביטוח הלאומי. למה הדבר דומה? למשפחה שנכנסת באופן קבוע למינוס בחשבון, וכדי לסגור אותו מתחילה להוציא כסף מהחיסכון.
הכי מעניין
סניף הביטוח הלאומי בחדרה | צילום: טל גל, פלאש 90
ב־2029, אם לא ייעשה שום שינוי, הביטוח הלאומי לא יוכל לעמוד יותר בהתחייבויות שלו. למען הסר ספק, לא מדובר בעתיד רחוק. במונחים ביטוחיים, 2029 זה מחר בבוקר. אם לא יבוצעו כמה צעדים מיידיים, חברת הביטוח הלאומית שלנו תפשוט את הרגל. ב־2018 חשבו שהקרן המדוברת תספיק עד 2045, עכשיו עדכנו אותנו שהיא תיגמר ב־2035. כאשר נגיע לשם, המוסד לביטוח לאומי יצטרך לגבות יותר כסף מהאזרחים או לשלם פחות בקצבאות, ואת כל אלה הוא יעשה בלי כרית ביטחון. אין אפשרויות אחרות.
מכבידים את הנטל
המציאות הזו איננה נובעת רק משינויים דמוגרפיים, אלא גם מהחלטות שהתקבלו בצמרת המדינה ובמוסד לביטוח לאומי עצמו. הביטוח הלאומי נבנה בכוונה תחילה כקופה עצמאית וסגורה שאיננה מחוברת לקופת המדינה. בפועל, גובה הקצבאות שהוא מעביר נקבע על ידי נבחרי הציבור, שנוטים להיות נדיבים גם שלא בהתאם ליכולות. הביטוח הלאומי עצמו נוטה אף הוא לנדיבות, אולי מפני שהוא משער שיהיה מי שיכסה את החשבון אם וכאשר יהיה צורך בכך.
אחד הגורמים הגדולים למשבר המתקרב ובא הוא קצבת הסיעוד שהביטוח הלאומי משלם, נתח גדל והולך מההוצאה השנתית שלו. מאז "רפורמת הסיעוד" של הביטוח הלאומי ב־2018, חל גידול אדיר במספר הזכאים לקצבה הזו. הרפורמה הרחיבה את מספר רמות הזכאות, הגדילה את מספר השעות שזכאים מקבלים, ואִפשרה גמישות רבה יותר לזכאים. כך למשל, הם יכולים לקבל קצבה כספית במקום שירותים שניתנו בעבר כגון שעות טיפול בבית, מרכז יום ושירותים אחרים. בנוסף, ניתנו הקלות רבות גם בהליך תביעת הזכאות, והיום הוא נשען, יותר מאשר בעבר, גם על הגשת מסמכים דיגיטלית והשלמת מידע טלפונית, ולא רק על בדיקות תפקוד.
המטרה הייתה לשפר את מצבם של קשישים סיעודיים, אבל התוצאה הייתה עלייה מטאורית בזכאות לקצבה ובעלויות עבור המוסד לביטוח לאומי: שיעור מקבלי גמלת הסיעוד מבין מקבלי קצבת הזקנה עלה מכ־17% בתחילת שנות האלפיים לכ־30% כיום, כלומר כמעט שליש מהאזרחים הוותיקים בישראל. ישראל חריגה בהשוואה בינלאומית: לפי נתוני ה־OECD, שיעור בני ה־65 ומעלה המקבלים שירותי סיעוד בישראל, גבוה משמעותית מהממוצע במדינות הארגון (20% לעומת כ־12%). לא ברור עד כמה הזינוק הזה משקף הידרדרות בריאותית או תפקודית באותו היקף. הצוות הבין־משרדי שעסק בנושא הזהיר אף הוא שמספר הזכאים מושפע ממבנה התמריצים, מהבירוקרטיה וממיצוי הזכויות, ולא רק ממצבם הרפואי של הקשישים. ההתרחבות הזו לא נשארה רק בתוך הביטוח הלאומי: מי שהוכר כסיעודי ברמת תלות גבוהה בביטוח הלאומי קיבל הכרה גם בביטוח הסיעודי הפרטי, וגל התביעות האדיר איים להכריע את חברות הביטוח. בעקבות זאת הן סירבו לחדש את הביטוחים הקבוצתיים לקופות החולים, ורשות שוק ההון החילה צעדי חירום וצמצמה את ההטבה שמקבלים מבוטחים.
גם בענף הנכות, אחד מסעיפי ההוצאה הכבדים ביותר של הביטוח הלאומי, חלה התרחבות משמעותית בשנים האחרונות. כולנו זוכרים את מחאת הנכים של 2017, שהובילה להעלאה ניכרת של קצבאות הנכות. קצבאות הנכים גדלו והוצמדו לשכר הממוצע במשק, ולא למדד המחירים לצרכן כמו קצבאות אחרות. הדבר גרם לעלייה ניכרת בהוצאות הביטוח הלאומי על נכות, אבל גם לגידול במספר הזכאים. ככל שהקצבה גבוהה יותר, כך גדלה הכדאיות למצות זכויות ולהגיש תביעה, כולל באמצעות מתווכים וחברות למיצוי זכויות למיניהן.
על אלה אפשר להוסיף גם את קצבת ילד נכה, שגם היא חוותה גידול מטאורי בשנים האחרונות, וזאת משום שבישראל כל ילד שמאובחן על הרצף האוטיסטי זכאי לקצבה מיידית ולסל שירותים ממשלתי, בלי הבחנה בין רמות תפקוד שונות. החלטה נוספת שהתקבלה בביטוח הלאומי היא להעניק קצבה לכל ילד עם אלרגיה שזכאי לסייעת, צעד שעלותו היא כ־400 מיליון שקלים בשנה.
עוד כתבות בנושא
כל הצעדים הללו האיצו את התרוקנות הקופה בביטוח הלאומי, והם ממשיכים להתרחב מדי שנה בקצב מהיר. הביטוח הלאומי בעצמו קבע שהשינויים שנעשו בתחום הסיעוד לבדם, הקדימו את תהליך איפוס קרן הביטוח הלאומי בשש שנים שלמות. השינויים בתחום הנכות – בעוד שלוש שנים. כל הרחבה בזכאות, כל עלייה במספר המקבלים וכל עדכון אוטומטי של הסכום, מתורגמים להוצאה שנתית קבועה, שממשיכה לגדול משנה לשנה. זו בדיוק הדינמיקה שמכבידה על הביטוח הלאומי: הקלות והרחבת זכאות שנולדות מתוך מוטיבציה להיטיב, הופכות להתחייבות ארוכת טווח, ובסופו של דבר לחוסר יכולת להעניק גם את החובות הבסיסיות למי שיזדקקו להן. יום אחד, כשנגיע למצב הזה, אנו עלולים לגלות שהקופה ריקה.
מהצד השני, ישנם חלקים גדולים באוכלוסייה שתרומתם לקופת הביטוח הלאומי רחוקה ממיצוי, שוב משום שפוליטיקאים חילקו הקלות והנחות על חשבון הקופה המידלדלת. שכיר שמקבל את השכר הממוצע במשק, משלם דמי ביטוח לאומי שנתיים בגובה של 5,880 שקלים; מי שלא עובד ישלם 1,716 שקלים בשנה. אברכים וסטודנטים שזכאים להנחות בדמי הביטוח הלאומי ישלמו רק 576 שקלים בשנה, פחות מעשירית לעומת השכיר הממוצע. הזכאות לקצבאות זהה כמובן עבור כולם, גם כאשר מדובר במי שכמעט לא תרם לקופה המשותפת. כאשר המשבר יחמיר וידרוש פתרון, ההצעה הקלה תהיה העלאת דמי הביטוח הלאומי עבור כולם, אך המשמעות היא הטלת נטל כבד יותר על הציבור העובד.