השנה הייתה 2002, ראש הממשלה היה אריאל שרון, והממשלה קיבלה החלטה אסטרטגית: להעביר את בסיסי צה"ל מהמרכז הצפוף אל הנגב. הרציונל מאחורי ההחלטה היה משולש: לחזק את הפריפריה ולממש בכך את חזונו של בן־גוריון בדבר הפרחת הנגב; לשחרר קרקעות באזורי ביקוש במרכז הארץ על ידי פינוי מחנות צה"ל והסבת השטח לשימוש אזרחי; ולהגביר את היעילות של צה"ל עצמו באמצעות שיפור וחידוש תשתיות ובסיסים.
כחצי יובל שנים לאחר אותה החלטה, חלקים מצה"ל אכן עברו דרומה, אבל לב הפרויקט עדיין תקוע במרכז. חיל המודיעין והיחידות הטכנולוגיות ובראשן 8200, וכן חיל התקשוב, עדיין לא עזבו את המרכז. לאורך השנים נקבעו תאריכי יעד, נדחו, עודכנו ושוב נדחו; 2015, ואז 2018, ואז 2027. בפועל, שני המעברים האלה עוד לא קרו.
רק החודש קיבלה הממשלה החלטה נוספת שנוגעת למעבר הזה: הקמת קו רכבת קלה שיחבר בין העיר באר־שבע לקריית המודיעין בצומת ליקית. ראש הממשלה בירך, משרד הביטחון היה מרוצה, וגם משרד הנגב והגליל יכול היה להציג הישג. אבל אז הודיע משרד האוצר על התנגדותו להחלטה בנימוק שהמדינה עומדת לבנות פיל לבן, באופן שיחתור תחת מטרת התוכנית כולה.
הכי מעניין
לכאורה, הוויכוח הוא טכני: האם יש צורך ברכבת קלה שתגיע לקריית המודיעין החדשה בליקית, או שמערכת אוטובוסים מהירה, שפועלת על נתיב ייעודי לתחבורה ציבורית, תעשה את העבודה היטב. במשרד הביטחון דרשו רכבת קלה, אבל במשרד האוצר טוענים שמדובר בפתרון יקר, קשיח ואיטי, שבפועל יעמוד ריק רוב שעות היום. מלבד מי שיגיעו לקריית המודיעין, אין ביקוש של ממש לתחבורה ציבורית במקטע הדרך הזה. בשעות הבוקר, כשהמשרתים יגיעו לבסיס, ובשעות אחר הצהריים והערב, כשהם יצאו ממנו – יהיה ביקוש. בשאר היום, הקרונות ינועו על המסילה כשהם כמעט ריקים.
פער העלות בין שתי האופציות הוא דרמטי: רכבת קלה תעלה כ־9.5 מיליארד שקלים, והקמתה תימשך בין 10 ל־12 שנים, על פי הערכות האוצר. חלופת האוטובוסים תעלה כ־5.9 מיליארד שקלים, והיא עשויה להיות פעילה תוך שלוש שנים, בסמוך למועד האכלוס של הקריה. לכך מצטרפת עלות תפעול ותחזוקה עודפת של כ־1.2 מיליארד שקל לאורך חיי הפרויקט. הבעיה, לפי אגף התקציבים, איננה רק הוצאה גדולה; זוהי הוצאה עודפת שאינה מייצרת תועלת תחבורתית ממשית, ועלולה לבוא על חשבון השקעות תחבורתיות אחרות בבאר־שבע ובנגב.
הדמיה של קריית המודיעין בנגב | צילום: משרד הבינוי והשיכון
מנגד, במשרד הביטחון טוענים שהפערים פחות גדולים, שגם חלופת האוטובוסים תדרוש זמן תכנון ארוך, ובעיקר מלינים על הקיבולת. אם ברכבת מתל־אביב מגיעים בין 2,000 ל־3,000 אנשים בשעת השיא, העלאתם על אוטובוסים עלולה להיות מסורבלת מאוד. ולטענתם, מספר הנוסעים הפוטנציאלי גבוה עוד יותר וצפוי לגדול בעתיד, וכדאי להיות מוכנים עם פתרון מיטבי. ואולם זהו בדיוק היתרון של חלופת האוטובוסים: היא הרבה יותר גמישה, אפשר להגדיל בזמני עומס ולצמצם אם הצורך פוחת, לשנות תחנות מוצא או לעצב מסלול אחר, ובשעות השפל – האוטובוסים יכולים לשרת את המטרופולין כולו.
עם כל הכבוד, אכן לא בונים רכבת בשביל שאטל לבסיס. נראה שהוויכוח על הרכבת הקלה הוא פרק נוסף בסיפור עמוק יותר. במשך שנים ארוכות, אמ"ן לא באמת רצה לרדת לנגב. ההיגיון שלו היה ברור: רוב משרתיו מגיעים מהמרכז, וקיים חשש שמעבר דרומה יפגע ביכולת לשמר כוח אדם איכותי, בעיקר בקרב משרתי הקבע הצעירים. זה איננו חשש מופרך, אבל המציאות שבה רוב משרתי 8200 מגיעים מהמרכז נגזרה גם מהנוכחות הפיזית של היחידה שם.
כאן נעוצה הבעיה האמיתית: בניית רכבת קלה שמתחברת לרכבת ישראל, יוצרת למעשה מסלול מהיר ממרכז תל־אביב לקריית המודיעין החדשה. השאלה איננה רק איזו דרך תחבורתית יעילה יותר, אלא סביב מי המדינה מתכננת את המעבר. אם המערכת התחבורתית נבנית בעיקר כדי לאפשר למשרתי אמ"ן להמשיך לגור במרכז ולנסוע מדי יום דרומה, היא מקבעת את הבעיה שהמעבר היה אמור לפתור. מרכז הכובד החברתי, המקצועי והתרבותי של היחידות ומשרתיהן יישאר במרכז הארץ, ורק שער הבסיס יזוז מעט דרומה. לעומת זאת, חלופה מבוזרת וגמישה יותר בונה על האפשרות שאנשים באמת יעברו לגור בדרום.
הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי, שהתנגד למעבר עוד בתפקידו כראש אמ"ן, צוטט מתוך דיון סגור כאומר שהוא "לא מוכן שיהפכו את רכב הלוקסוס של מדינת ישראל לסוסיתא מקרטעת בגלל המעבר דרומה. בלי פתרון תחבורתי ומעטפת תומכת אתנגד למהלך". רכב הלוקסוס הוא יחידה 8200, שהמעבר דרומה יהפוך אותה ל"סוסיתא מקרטעת" על פי כוכבי. אפשר לשער שמאחורי העדפת הרכבת הקלה על פני אוטובוסים מהירים עומד גם ממד של יוקרה. לעבור מרכבת לרכבת זה הרבה יותר נוח ומתאים למותג של אמ"ן ו־8200. אוטובוסים, גם אם הם יעילים, זולים, מהירים וגמישים יותר, נשמעים פחות נוצצים.
ההיגיון המקורי של העברת בסיסי צה"ל דרומה לא היה להפוך את הנגב לפרוור תחבורתי של תל־אביב, אלא ליצור שינוי דמוגרפי, כלכלי וחברתי: להביא אוכלוסייה חזקה לבאר־שבע, ולפתח אשכול הייטק דרומי. אין סיבה שמשרתי קבע צעירים ייסעו כל יום מהמרכז לבאר־שבע. הם יכולים לשכור דירה בעיר או להשתלב במתחמי מגורים שייבנו עבורם וליהנות מההווי הסטודנטיאלי בבירת הנגב. אבל מישהו במערכת הביטחון מתאמץ בכל זאת להפוך את האפשרות של לגור במרכז ולנסוע דרומה מדי יום לקלה ונוחה. משרתי קבע מבוגרים יותר, שהם בעלי משפחות, ממילא לא יעברו לגור בדרום, אבל בני השלושים הבאים, שכבר יחיו כמה שנים בבאר־שבע, אולי כן יעשו את זה. כשהיחידות יהיו בדרום גם תמהיל המשרתים ישתנה, ואולי יהיו קצת יותר חיילי 8200 מהפריפריה, שגם בה גרים כמה אנשים חכמים.